גאווה
חיים לוין (צילום: צילום ביתי)
לוין. "גם חלק מהרבנים וגם הציבור לא יודעים מה אנו נאלצים לעבור"
|
צילום: צילום ביתי

"ניסיתי להתאבד בעקבות טיפול ההמרה שעברתי"

השנה עוד רגע 2018, ו"טיפולי" המרה מתרחשים ברחבי העולם וגם בארץ עד היום. חיים לוין (28) שגדל בשכונה חרדית בברוקלין ושי ברהמסון (30) שגדל בנתניה עברו את אותו "טיפול" מפוקפק. חיים היה בן 18 ושי היה רק בן 13, כשהחל להיפגש עם פסיכולוג קליני במטרה לשנות את נטייתו המינית: "הרגשתי שאני נמשך לבנים ולא רציתי את זה"

יוסי צחי | mako גאווה | פורסם 08:00 15.12.17 

שנה גודל אות

כשגבר צעיר מגלה שהוא הומו, הוא יוצא מהארון בפני עצמו ולרוב גם בפני משפחתו והסביבה בה הוא גדל. אותו מסע היציאה מהארון מתארך אצל אנשים שמגיעים מהקהילה הדתית או החרדית. הדת היהודית, שמבטלת את האופציה לנהל אורך חיים הומוסקסואלי מפאת איסור תורה, מקשה אף יותר על אלו שמבקשים לצאת מהארון בחברה כל כך שמרנית וסגורה. מה גם, שלאחר היציאה מהארון הם מבינים לרוב כי לא יוכלו לקחת חלק בקהילה זו עוד חלק. קשיים אלו יוצרים את הרצון לבטל נטייה זו עד כדי כך שהם פונים לארגונים המציעים "טיפולי" המרה, כלומר תהליך שבסופו תוכל לחיות אורך חיים הטרוסקסואלי, וכמובן דתי, עם אישה וילדים. ממש כרטיס כניסה אל לב הבורגנות הסטרייטית הישראלית.

חיים לוין, אמריקאי שגדל בשכונה חרדית בברוקלין, עבר מסע לא פשוט. הוא גדל בחברה החרדית הסגורה, בה גייז כמובן לא קיימים. בגיל 18, כשהיה מפוחד ומבולבל, רב אחד הציע לו לנסות איזו קבוצה שמתמחה ב"דברים האלה". הוא קיבל את אותה הצעה, ופנה בייאושו לאותו ארגון שמתמחה ב"המרה" של נטייה מינית. כמו בלחיצת כפתור, מדליק את אש האהבה הנשית ומכבה את זו הגברית המוקצית, בעיקר כי אינה מוסכמת על היהדות והתורה, שאוסרת באופן גורף על משכב זכר.

כשנה וחצי לקח חלק באותו "טיפול" בארצות הברית, ועבר חוויות קשות ופוגעניות לדבריו. ב-2010 אזר אומץ והצליח לצאת מאותו מוסד. באותו זמן גם יצא מהארון, ויחד עם חמישה ידידים נוספים לדרך החתחתים הזו, החליט אף לתבוע את הארגון בטענה של הונאה ואי סיפוק, שכן הלקוחות לא קיבלו את מבוקשם והפכו "סטרייטים".

חיים לוין (צילום: צילום ביתי)
לוין. "חשוב לי להעלות את המודעות של האנשים לגבי הדברים שקורים שם"
|
צילום: צילום ביתי

שלושה וחצי שנים לאחר מכן, לוין זכה בתביעה, והארגון נסגר. "חשוב לי להעלות את המודעות של האנשים לגבי הדברים שקורים שם", הוא מציין, "אני בטוח שגם חלק מהרבנים וגם הציבור לא יודעים מה אנו נאלצים לעבור על מנת לשנות, כביכול, את הנטייה המינית שלנו".

לא די בכך, עוד שנים לפני לוין עבר דברים לא פשוטים, לדבריו, עם אחד מקרובי משפחתו אותו הוא תובע היום בישראל. מלחמותיו של לוין עיכבו אותו בהתפתחות הכרונולוגית של החיים לרכוש מקצוע וקריירה, אך לא עצרו אותו. כעת, בגיל 28, הוא מתכנן ללמוד משפטים ויש לו אפילו בן זוג מדהים, איתו הוא הלך לחלוק ארוחת בוקר בניו יורק הקפואה ומוצפת אורות כריסמס באחת משיחותינו.

_לפני כשבועיים בילה בארץ, בין היתר כדי לראות מה הולך כאן מקרוב בארגונים האלה, שהזכירו לו דמיון רב למה שעבר בארצות הברית. הוא פגש ישראלים שעברו כאן את התהליך הזה, והצליחו לצאת ממנו. לוין מדגיש כי יש דמיון גדול לדעתו בין מה שקורה כאן לבין מה שקורה בארה"ב. כיום חשוב לו לדבר בפומבי על מה שעבר, ולגרום לאנשים לדבר על חוויותיהם כדי שהציבור יבין מה קורה במהלך אותם "טיפולי" המרה.

"ייהרג ובל יעבור"

"טיפולי" המרה מתרחשים עד היום גם בארץ. שי ברהמסון, בן 30 מתל אביב (במקור מנתניה), עבר טיפולי המרה בגיל 13. "הרגשתי שאני נמשך לבנים ולא רציתי את זה", הוא משתף.

שי ברהמסון (צילום: רותם שביט)
ברהמסון. "נשארתי לישון בבסיס המון פעמים כדי לא להיות בבית"
|
צילום: רותם שביט

ברהמסון גדל בבית דתי, וככזה חש כי משהו לא בסדר. באחד מערבי שישי נתקל במודעה בעלון שבת המחולק בבית הכנסת, על "טיפול" שמאפשר שינוי של נטייה מינית הפוכה. הוא החל להתעניין יותר, גלש באינטרנט ולבסוף החליט לנסות את התהליך. בגלל גילו הצעיר הוא לא הוכנס לסדנת 'המסע אל הגבריות' המוצעת, אלא נפגש עם פסיכולוג קליני לפגישות אישיות, שמטרתן היתה לשנות את נטייתו המינית מפאת המחויבות לדת, ששמירתה היתה הדבר החשוב ביותר ב"טיפול".

כך נהג להיפגש עם הפסיכולוג בתשלום סמלי, אם כי לא בחינם, והמשיך ללמוד בישיבה. לקראת גיל 16 הרגיש כי סוד נטייתו בוער בו, וסיפר לשניים מחבריו בישיבה. הסוד שלו הופץ, והוא החל לחוות תגובות קשות ופוגעות מצד תלמידי הישיבה. בהמשך גם המורים ידעו ואף ראש הישיבה, שאותו הוא דווקא זוכר לטובה וזוקף לזכותו את הרצון לעזור לו בתקופה קשה זו.

מה גרם להפסקת ה"טיפול"?
"באחד משיעורי הגמרא למדנו שיש עבירה שעדיף 'ייהרג ובל יעבור', כלומר עדיף למות לכאורה ולא לעבור אותה. גילוי עריות הוא אחד מהם כשהפירוש של הדבר הוא גם לשכב עם גברים".

אותו טיפול השפיע על ברהמסון מאוד, ובעקבותו הוא אף ניסה להתאבד. אחרי אותו ניסיון כושל, ברהמסון הצליח להתרומם ולהשתקם. בהמשך יצא מהארון, עזב בהדרגה את הבית והתגייס. "את השירות הצבאי העברתי בבסיס קרוב לבית, ועדיין נשארתי לישון בבסיס המון פעמים כדי לא להיות בבית", הוא מעיד.

אחרי הצבא הוא עבר לתל אביב והתחיל ללמוד, וכיום הוא עובד על דוקטורט בגנטיקה, נמצא בזוגיות, ומנהל את תחום טיפולי ההמרה באגודה הלהט"בית, וכן משמש כחבר ועד מנהלת. "נבחרתי מקום שני", הוא מתגאה. בעקבות הדברים נפגשו לוין, ברהמסון ודניאל יונס, יו"ר חברותא ארגון להומואים דתיים, עם חברת הכנסת יעל גרמן כדי לבחון את הטיפול בנושא ומיגור התופעה ברמה החוקתית.

הרצון להשתנות ולהשתייך מאז ותמיד היה חזק מאוד. גם הרצון של אנשים שניסו "טיפולי" המרה כדי לשנות את נטייתם, שלא הלמה את החברה השמרנית אליה נולדו, הוא טבעי, כי נתנו להם תחושה שנטייה זו שגויה. מעין יצר רע שיש לעמוד איתנים מולו, כמו שיש להיות חזקים לא לחלל שבת. אבל אהבה היא לא חטא, מעולם לא היתה. היציאה מהארון היא מורכבת עבור אדם ועבור משפחתו, היא דורשת הסתגלות, רגע לנשום ולהבין את השינוי ואת המהות החדשה שהיא חלק ממך עכשיו. אבל האומץ לחפש את עצמך, ואף ללכת לפרקים לאיבוד פעמיים ביום עד שתמצא, עדיף מלעמוד במקום. עם עיניים פקוחות ולב כן, הדרך אל השקט הפנימי והחופש לאהוב ולהיות נאהב, תיסלל כמעט מעצמה.

ח"כ יעל גרמן מסרה: "טיפולי ההמרה מבטאים יותר מכל את הדעות הקדומות והפחד מ'האחר הלא מוכר' במגזר הדתי. הם נשענים על שתי הנחות מוטעות, האחת שהומופיליה (אהבת גברים) היא תופעה שלילית, והשנייה, שניתן לשנותה, ובדרך פוגעים בבני נוער נורמלים שנוטעים במוחם ובנשמתם שמשהו לא בסדר איתם והם צריכים להשתנות. אנחנו צריכים לחזור ולומר להם שהומו (ושאר גווני הקשת של הקהילה הגאה) הם אנשים נורמלים לחלוטין ואין כל מקום לשנות אותם, לא בדרך הזו ולא באף דרך".

מארגון חברותא נמסר בתגובה: "חברותא הצהירה פעמים רבות, ובדרכים שונות, את עמדתה לגבי מה שמכונה "טיפולי" המרה, וככל שעובר הזמן מתברר כי היא אינה לבדה במערכה, וכי יש לעמדתנו תמיכה ברורה וחד משמעית מצד 'מועצת הפסיכולוגים', משרד הבריאות, ארגוני רופאים, רבנים, א/נשי חינוך ומנהיגי ומנהיגות ציבור בקהילות האורתודוכסיות בישראל ובעולם. 'טיפולים' אלו, אשר במקרים רבים מתבצעים על ידי רבנים ואנשי רוח אחרים, שאין להם כל הכשרה מקצועית רלוונטית לעניין, מקורם בחטא. התפיסה כי נטייה מינית וזהות מגדר שונות מהנורמה הן מחלות, או לכל הפחות עוות שיש וניתן לתקנו, היא הבסיס המנחה את כל מי שעורך ו/או שולח צעירים וצעירות ל'טיפולים' אלו".

>> "אף פעם לא הייתי בארון, גם אשתי ידעה"

>> "יצאתי הרבה למסיבות גייז - עד שזה קרה"

"אותם ואותן צעירים וצעירות שהולכים ל'טיפולים' אלו מאמינים בכל ליבם כי לנטייתם ולזהותם המגדרית השונה יש תיקון – משום שכך הבטיחו להם רבניהם וחלקים רחבים מהחברה ואף בני ובנות משפחותיהם אחרי ש'טיפולים' אלו נכשלים – וזהו גורלם הידוע מראש, נוצרים אצל אותם ואותן צעירים וצעירות רגשי אשם עמוקים. אותם צעירים מוּבלים למחשבה כי הכישלון הינו תוצר של חוסר רצינות, אי התמדה, אי רצון כנה וכיו"ב בהצלחת ה'טיפולים'. תחושות אלו הובילו רבים לכדי פגיעה עצמית ואף להתאבדות. אנו מציעים, שבמקום שגורמים דתיים אלו ואחרים ינסו למחוק את דבר קיומנו באמצעות 'טיפולי' סרק שונים, תמשיך החברה הדתית את מה שכבר החלה לעשות – להכיל את השונה בתוכה. נטייה מינית היא לא חטא, ודחיקתנו מהחברה לא מקרבת אף אחד לאהבת האל והאדם".