גאווה
הורים לילדים טרנסג'נדרים (צילום: צילום ביתי)
אילנית ורומי אברג'יל. "רציתי שזה לא יקרה ובדמיון ראיתי משהו אחר"
|
צילום: צילום ביתי

הורים לילדים טרנסג'נדרים נחשפים: "נפרדתי מהחלומות שלי"

נקודת מבטם של הורים לילדים הומואים ולסביות הובאה לא פעם בתקשורת לאורך השנים, אך נראה כי קולם של הורים לילדים על הקשת המגדרית כמעט ואינו נשמע. אז מה מתרחש בעולמם הפנימי? מה התחושות שעולות בעקבות המעבר, והאם השלמה היא באמת המצב אידאלי? שוחחנו עם נורה גרינברג, מנחה בקבוצת הורים לילדים טרנסג'נדים, ועם שלוש אמהות שחשפו בפנינו את התהליך המורכב שעברו

שחר קהלני | mako גאווה | פורסם 08:00 18.08.17 

שנה גודל אות

פעמים רבות ההתמודדות מול היציאה מהארון בקרב הורים ובני המשפחה הקרובה מלווה בהדחקה או במחשבה כי הדברים אינם מוחלטים ועשויים להשתנות בעתיד. "כל משפחה היא סיפור בפני עצמו, יש מעט מאוד חוקים אוניברסליים", מעידה מניסיונה מול הורים נורה גרינברג, מנחה בקבוצת הורים לילדים טרנסג'נדים בארגון תהילה ובעלת קליניקה לייעוץ ותמיכה בסוגיות זהות ומגדר.

"עם זאת, אפשר לומר שבתחילת התהליך כמעט כל המשפחות לא רוצות את השינוי", מציינת גרינברג, "זה לא אומר שמתנכלים לילדים, יש הורים שמבינים מיד את הצורך לתמוך בהם, אבל בתוך תוכם ההורים לא רוצים בשינוי".

"ליאם תמיד רצה לרקוד עם הבנים כשהיה בגן דתי, ואני אפשרתי את זה", מספרת אידה רובין, אמו של ליאם, טרנסג'נדר בן 21 מראשון לציון, "תמיד אמרתי לעצמי שזה יעבור, אבל זה לא עבר. בגיל 8 הוא הלך לבית הספר עם קוצים או עם ציצית וכיפה בלי שידעתי, ובשלב מסוים החליט שהחברה תקרא לו בלשון זכר".

הורים לילדים טרנסג'נדרים (צילום: צילום ביתי)
אידה וליאם רובין. "ליאם תמיד רצה לרקוד עם הבנים כשהיה בגן דתי"
|
צילום: צילום ביתי

גם אילנית, אמה של רומי אברג'יל בת ה-16 המככבת כיום כנערה הטרנסג'נדרית הראשונה בסדרה "הבנים והבנות" בערוץ הילדים, מזדהה עם תחושותיה של אידה בתחילת הדרך, שכן גם היא חשבה שהתנהגותה של רומי היא לא יותר מעניין חולף. "לא היו לה הרבה חברים, ובגן היא תמיד אהבה לשחק במשחקים של בנות", משחזרת אברג'יל, "כבר כילדה בת שנה וחצי היא הייתה מדברת כנקבה והייתי בטוחה שזה שלב התפתחותי, רק שאצלה זה נמשך הרבה זמן ולכן הייתי מתקנת אותה לפנייה בלשון זכר. למרות שהתנגדתי, אחרי התייעצות הייתי נותנת לה לשחק בבובות בבית, אבל בתוך תוכי לא רציתי שיהיה מעבר לזה".

מצוקה מגדרית שהתבטאה בדיכאונות

תחושת השוני המאפיינת אנשים על הקשת הטרנסית כבר בגיל ילדות היא סיפור קלאסי, אך אינו מאפיין בהכרח את התהליך שעוברים כלל האנשים על הספקטרום המגדרי. חווית הקושי המשמעותית מתגלמת פעמים רבות בקרב טרנסג'נדרים כמצוקה מגדרית בשלבי הבגרות. "היו לה רגעים קשים", מספרת ורוניקה על ביתה פלג, טרנסג'נדרית בת 15.5 מגבעת אולגה, "החזות שלה הייתה של בן, וכשיש לצידה אחות צעירה יפה, נשית, שעוסקת בריקוד, אלו דברים שמעצימים את הקושי".

גם אילנית מספרת כי לאחר תקופה בה רומי הפסיקה ללכת לבית הספר בשל התפתחותה הפיזית, חוותה מצוקה מגדרית שהתבטאה בדיכאונות ומצבי רוח קיצוניים. "למרות שכבר קראתי לה רומי והסכמתי לתת תרופות, עדיין חשבתי שזה יעבור", היא משחזרת, "יום אחד, בערב יום שישי אחרי ארוחת ערב היא התחילה לבכות, אמרה לי: 'את לא אוהבת אותי, אני לא מקבלת את עצמי, אני מעדיפה להיות בת ליום אחד ולמות!', וממש איימה בהתאבדות. קלטתי שהילדה באמת במצוקה, ושאני חייבת לקבל את זה ולעזור לה. השינוי הפיזי של גיל ההתבגרות התחיל, והייתי חייבת לקבל את המצב ולתמוך בה מאשר לאבד אותה".

הורים לילדים טרנסג'נדרים (צילום: צילום ביתי)
אילנית ורומי אברג'יל. "קלטתי שהילדה באמת במצוקה"
|
צילום: צילום ביתי

"חשוב להבין שזה לא תהליך שניתן למנוע אותו", מחדדת גרינברג את התחושות במסגרת תהליך השינוי המגדרי, "ברגע שמתחילה מצוקה מגדרית כל האלטרנטיבות האחרות הן גרועות יותר. המצוקה של הפרט תהיה בלתי נסבלת עד כדי חשש לחייו, ולכן אחד הדברים שהורים נדרשים להבין הוא שמדובר בתהליך (שינוי מגדרי) הכי טוב שיכול היה לקרות לילד או לילדה, שם טמון הזרע לחיים ללא מצוקה. הרגשות שחש אדם טרנס הם אמתיים ולגיטימיים, אין דרך לברוח מהם ברגע שהם עולים וצריך להתמודד איתם. בהתמודדות נמצא השינוי לטובה".

"זה היה שוק מאוד גדול, השמיים נפלו"

היציאה מהארון מלווה בלא מעט קשיים עבור ההורים, שכן המהלך מהווה החלטה סופית של ילדיהם לבצע שינוי בסיסי ומשמעותי בחייהם. ורוניקה משחזרת את הרגע בו פלג כינסה אותה ואת אביה לשיחה בנושא כשהייתה בת 13. "זה היה שוק מאוד גדול, השמיים נפלו, ממש ככה", היא מתארת, "הכל היה דיסקרטי כי פלג לא הייתה מוכנה לשתף אף אחד, ובתוך הסוד הזה את צריכה להתבשל וסוג של להתאבל על הילד שלך מבלי לספר. ניסיתי מאוד להסתיר את הקושי כי הבנתי שגם לה קשה, היא לא עוברת דברים פשוטים, ומהתחלה הרגשתי שאת הקושי שלי אני לא צריכה להעביר אליה בשום דרך".

מה בכל זאת אמרת לה?
"אמרנו שאנחנו תומכים ואוהבים אותה לא משנה מה, והחלטנו שאנחנו מדברים עליה ואיתה בלשון נקבה. בהתחלה היה קשה להבין את התחושה שלה, הנושא הטרנסי לא התחבר אצלי. זה היה נראה לי משהו מעולם אפל שקשור בזנות והרס בתוך הסטיגמות שבהן חייתי, ועוד אז חשבתי שאני בנאדם פתוח וליברלי".

הורים לילדים טרנסג'נדרים (צילום: צילום ביתי)
ורוניקה. "הכל היה דיסקרטי כי פלג לא הייתה מוכנה לשתף אף אחד"
|
צילום: צילום ביתי

בנוסף לסיפורים אישיים המבטאים תמיכה לצד תחושת ההלם הראשונית, אידה מספרת כי השיח הפתוח עם בנה ליאם הכין אותה ליציאתו מהארון כבחור טרנסג'נדר. היא מספרת כי באופן לא מודע, השניים עברו את התהליך יחדיו.

"בגיל 16 הוא אמר לי שהתאהב בבת ויצא מהארון כלסבית", משחזרת אידה את שיחתה עם ליאם, "כשיצא מהארון כטרנסג'נדר זה לא הפתיע אותי. אני דוגלת בללכת אחרי הלב, דוחפת את הילדים לעשות מה שהם רוצים ולכן הם באים אליי עם הרבה התלבטויות שבדרך כלל אימהות לא מדברות עליהם. כשליאם יצא מהארון הייתי בשלב הרבה יותר מוכן. בעבר הייתי יותר פחדנית וחרדתית. אני חושבת שכשאנחנו מוכנים דברים מגיעים, שהשינוי שלך כאימא מחלחל לילד שלך כנראה, והמסר של 'תהיה מי שאתה' עובר".

תהליך של פרידה ואבל

"יש פה תהליך של פרידה והתאבלות על אובדן שהמשפחה צריכה לעבור, אבל זה רק חלק מהתמונה", מסבירה גרינברג על ההתמודדות ההורית, "תהליך של שינוי פנימי הוא תהליך שייקח זמן, גם אם לא מודעים לצורך בשינוי הזה. התהליך הוא לא פחות עמוק ומורכב מתהליך השינוי שעוברים הילדים, וזה מאפיין את כל המשפחות. לעומת זאת, הדרך בה הן מודעות ומעבדות את הרגשות שלהן היא מקרה ייחודי".

נורה גרינברג (צילום: צילום ביתי)
נורה גרינברג. "הרבה פעמים החרדות של ההורים ניזונות מדעות קדומות"
|
צילום: צילום ביתי

"רציתי שזה לא יקרה ובדמיון ראיתי משהו אחר", מספרת אילנית על הציפיות מרומי, "רציתי ילד שירדפו אחריו בנות ובמקומו את מקבלת ילדה יפיפייה. ילדתי בן אבל בעצם אין לי כבר בן, יש לי שלוש בנות בבית".

ורוניקה, אמה של פלג, מזדהה עם אילנית ומדברת על תובנות נוספות אליהן הגיעה בהמשך: "הרגשתי פרידה מהבן שלי. אני זוכרת שהיו לי רגעים שהייתי מתגעגעת למה שהכרתי. לקח לי זמן והבנתי שמה שאני מתגעגעת אליו זה בעצם ציפיות שהיו לי. חשבתי על ילד שיתבגר, יהפוך לבחור ויתנהג באופן מסוים. נפרדתי מהחלומות שלי ואני חושבת שזה בכל אופן תהליך מכונן, טוב ומחזק".

גם אידה עברה תהליך אישי, וכיום רואה את הדברים אחרת: "היום אני לא חושבת שצריך להיפרד, זה נראה לי הזוי לומר שנפרדתי מלינוי (השם הקודם של ליאם) שהרי זה אותו בנאדם. הקווים נשארו אותם קווים ואפילו התחדדו. אני רואה אצלו יותר יציבות, אחריות, ביצוע, פחות תסכולים. היום ליאם פתוח יותר, יש לי ילד חי שלא מסתיר ומתוסכל. למעשה הפרידה הייתה ממשהו בתוכי".

"ככל שהילד עובר תהליך יותר טוב, מכבד ומסודר, כך הסיכוי שההורה יעבור תהליך מוצלח", מוסיפה גרינברג, "זה לא מתקיים במאה אחוז מהמקרים, אבל באופן סטטיסטי אנחנו רואים את הקורלציה הזו".

התמודדות מול סביבה חברתית שונה

בנוסף לקשיים ולתהליך האישי, משפחות מרקע שונה מתמודדות מול סביבה חברתית שונה, סביבות שאינן ליברליות מהוות עוד פרק בהתמודדותו של התא המשפחתי בעודו מסתגל למצב החדש. "כל המשפחה למעשה צריכה להגדיר מחדש את הקשר עם האדם שעובר את השינוי", מסבירה גרינברג, "אין מנוס מהתהליך הזה מכיוון ששינוי מגדרי הוא שינוי בסיסי. קודם הייתה לך ילדה ועכשיו יש לך ילד, ועל זה מתווסף מכלול שלם של סוגיות חברתיות". 

הורים לילדים טרנסג'נדרים (צילום: צילום ביתי)
"בגיל 16 הוא אמר לי שהתאהב בבת ויצא מהארון כלסבית"
|
צילום: צילום ביתי

את תהליך השינוי של רומי חוותה אברג'יל יחד איתה באשדוד הדרומית. אברג'יל מספרת על היחס וההאשמות שקיבלה מסביבתה בשל תמיכתה ברומי לאורך כל הדרך: "אני בדרך כלל לא מחשבנת לאחרים, אבל בכל זאת, הייתי מאשימה את עצמי, חושבת שאולי עשיתי משהו לא בסדר. כל הילדים בני גילה מהמשפחה עשו בר מצווה ואת מבינה שאצלך אין בר מצווה. המשפחה דיברה והאשימה אותי שאני זו שגרמתי למצב של רומי כי אני תומכת בה". אילנית עברה את תהליך ההתמודדות לבדה, לא שיתפה את הסביבה בקשיים או מחשבות מלבד עובדת סוציאלית, "הייתי מחזקת את עצמי, מבינה שזה המצב ושאני צריכה לתמוך בה".

השתלבות הילדים במסגרות חברתיות ותעסוקתיות בזמן או לאחר השינוי מלווה לא פעם בחששות בקרב הוריהם. "היא רוצה להתחיל לעבוד בקרוב ואני מתה מפחד", מעידה ורוניקה, "עולות בי שאלות כמו איך יתייחסו אליה עכשיו ובעתיד? מה יגידו? זה מעורר חששות ויחד עם זאת אני לומדת לשחרר".

הורים לילדים טרנסג'נדרים (צילום: צילום ביתי)
"רציתי ילד שירדפו אחריו בנות ובמקומו קיבלתי ילדה יפיפייה"
|
צילום: צילום ביתי

"חשוב מאוד להרגיע את ההורים", מדגישה גרינברג, "אנשים טרנסים אחרי תהליך חיים ומשתלבים בחברה, יש בכל מקום במדינת ישראל, בצבא, באוניברסיטה, במשרדי עורכי דין, ברפואה ואין שום סיבה שלא יחיו חיים מאושרים ושלמים. הרבה פעמים החרדות של ההורים ניזונות מדעות קדומות שמביאות אותם למקום מאוד מיואש וקשה. אם יזכו לתמיכה יהיו לילדים האלו חיים טובים".

"השלמה הוא לא מצב אנחנו צריכים לשאוף אליו"

רובנו נוטים להשתמש במילה השלמה כדי לתאר קבלה של מצב מסוים. גרינברג טוענת כי השלמה היא רק שלב בתהליך, ולא מצב אידיאלי שהורים לילדים להט"בים אמורים לשאוף אליו: "את 'משלימה' עם גזרת גורל, עם משהו לא טוב שקרה לך, וכאן אנחנו לא מדברים על תהליך כזה, אלא שמדובר בתהליך שבו ההורה חוגג את השינוי ומבין שהוא קורה לטובה בשביל הילד וגם עבור כל המשפחה. השלמה היא ככל היותר תחנה בכל המסע הזה, אך יש הורים שלצערי נשארים שם ולא מסוגלים להתקדם הלאה". 

"להורים יש חלק חשוב בתיווך של הילדים החוצה, האופן שבו אנחנו מדברים עליהם ומספרים את הסיפור שלהם, משליך על האופן שבו הסביבה תופסת אותם. הורים שתומכים בילד שלהם ודנים בנושא מתווים דוגמא להתייחסות החברה", מוסיפה ורוניקה ומספרת כי התהליך שעברה פלג העצים אותה, "אני חושבת שכל עניין ההגדרות נפתח אצלי בזכות פלג. לא הייתי מודעת לסטיגמות שלי על אנשים באופן כללי, והיום אני אדם הרבה יותר פתוח ומקבלת את כל קשת השוניות והשפע של העולם. זה מתבטא בהרבה מעבר למגדר, אני פחות שיפוטית כלפי אנשים שאני פוגשת".

>> בחנו את עצמכם: איזה גיי אייקון אתם?

>> למה הקהילה תוקפת את הטרנסג'נדר הזה?

"הילד הזה לימד אותי להיות אישה, לעשות במקום לדבר ולכבד את עצמי", מסכמת אידה, "אני במקום שאני מבינה שאני צריכה להסכים עם מה שקורה, העיקר שהילד הזה יהיה לידי לא משנה מה, וזה בשבילי האושר הכי גדול. הוא ישות אור בפני עצמה ויש לו את הדרך שלו, ילדים לא צריכים לעקוב אחר דרכים של ההורים שלהם או דברים שרצו להגשים דרכם. אני מלווה את ליאם לאן שירצה ללכת, הוא נפש חופשית בעולם, חשוב להבין שלא באנו לעולם כדי שישימו אותנו בתבניות".

 

הילד/ה שלכם יצא/ה מהארון וקשה לכם עם זה? צרו קשר עם תהל"ה, עמותת הורים למען הורים של ילדים להט"בים, הפועלת למתן עזרה ותמיכה להורים ובני משפחתם הנתקלים בקושי בהבנת ובקבלת ילדיהם