גאווה
קולנוע ישראלי גאה (צילום:  יחסי ציבור)
מתוך "יוסי וג'אגר" (מימין) ו"עיניים פקוחות"
|
צילום: יחסי ציבור

מאז ועד היום: האבולוציה של דמות ההומו בקולנוע הישראלי

בעשורים האחרונים עברה הקהילה הגאה כברת דרך בציבוריות הישראלית, ולצד זה גם בייצוג שהיא זוכה לו על המסך הגדול והקטן. לכבוד החג, נכנסו לסוכה אחת עם רון ישועה, מחבר הספר החדש "יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון", ועם יוצרי הקולנוע הגאים גל אוחובסקי ויאיר הוכנר, כדי לבחון את התפתחותו של הייצוג ההומוסקסואלי בקולנוע הישראלי: "הקולנוע הגאה עשה פה מהפכה של ממש"

יוסי צחי | mako גאווה | פורסם 08:00 04.10.17 

שנה גודל אות

קולנוע מוכר לנו כמפגש חברתי שמשמש מראה לחברה שבה הוא נוצר. מפגש סביב הנושאים הבוערים של מדורת השבט החברתית, בין אם באולם הסינמטק המושך אליו קהל דעתן, שמשתוקק לצפות בחומרים נועזים ודוקומנטריים הנדמים לעתים נישתיים, ובין אם על מנת פופקורן חמאתי שאתה טובל בו את הידיים בלי סוף, ולפרקים מרעיש בהנאה עם הקשית של הקולה לצדו.

סרטים ישראלים שנוצרו בהקשר התרבותי של הקהילה הגאה זזו רק בעשורים האחרונים מהמקום הנישתי אל עבר לב המיינסטרים והחברה הישראלית. קדמו לכך מהלכים אסטרטגיים חכמים, ובראשם רעיונות כמו ב"יוסי וג'אגר" או "ללכת על המים" של איתן פוקס וגל אוחובסקי, לשתול את הסיפור של הקהילה הגאה בתוך לב המיינסטרים של החברה הישראלית, העורק הראשי והיקר ביותר לליבה - צה"ל. עם השנים התפשטו הייצוגים של הקהילה הגאה גם לפריים-טיים של הטלוויזיה. הודות למפעל הציוני הקולנועי והטלוויזיוני הגאה, כבר לא רק שלא נדיר לראות הומו על המסך בימינו, זה אפילו לא מספיק אישיו כדי שיכניסו אותך לתכנית ריאליטי רק בגללו.

חסד מופלא (צילום:  רונן אקרמן, יחסי ציבור)
הפוסטר הבלתי נשכח של "חסד מופלא" משנת 1992
|
צילום: רונן אקרמן, יחסי ציבור

רון ישועה, מחבר הספר "יציאתו של הקולנוע הישראלי מהארון", שיצא לאחרונה לחנויות הספרים, מסקר בצורה אינפורמטיבית ומעניינת את מפעל הקולנוע בהקבלה תמידית לחברה הישראלית וצמיחתה מאז ימי המפעל הציוני ועד עכשיו, ומגיש לנו את ההתפתחות הבלתי נמנעת של הקולנוע ושל החברה בידיים שלובות זו בזו. הקולנוע הישראלי הגאה, כך מסתבר, הוא מראה מצוינת לחברה הישראלית השמרנית שמנסה להגיד באופן אירוני, שהגיע הזמן לרוץ לקולנוע ולראות שאין בעצם שום דבר חריג לראות אנשים עם נטייה מינית כזאת או אחרת. יש להם את אותם חלומות, משברים, פחדים ותקוות בדיוק כמו לכם.

"הסרטים של עמוס גוטמן עוררו סלידה גם בקרב הקהילה"

רון ישועה טוען שהייצוג ההומוסקסואלי בקולנוע הישראלי מעלה שאלות חברתיות ופוליטיות. את הספר הוא התחיל לכתוב קודם כל כחלק מעבודת המחקר במסגרת לימודיו בתכנית לתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה. "הספר שונה מאד מעבודת המחקר המקורית ונוספו לו גם תובנות חדשות שלא נכללו בעבודה המקורית, וגם היבטים היסטוריים של חיי הקהילה ההומו לסבית בישראל", הוא מסביר, "אמנם קווים אלו היו גם בעבודת המחקר המקורית, אבל בספר, מכיוון שהוא פונה לקהל רחב יותר מן הקהל האקדמאי, היה לי חשוב לתת דגש לתפיסת עולמי הכללית, שלמעשה אי אפשר לנתק בין תהליכים היסטוריים סוציולוגים פסיכולוגים ובין הייצוג שלהם בקולנוע. מעבר לכך, כאחד שחי בתוך הקהילה וחי בתוך המציאות הישראלית המאוד מורכבת ומסובכת, אני חושב שהייצוג הגברי ההומוסקסואלי בקולנוע הישראלי מעלה שאלות חברתיות ופוליטיות, שסקרנו אותי לבדוק במהלך מחקר זה ובמהלך כתיבת הספר".

האם אתה רואה קשר ישיר בין התרבות הקולנועית העכשווית לבין מה שמתרחש בקהילה הגאה?
"באופן חדש משמעי אני רואה קשר ישיר בין הקולנוע ובין התרבות שצומחת ומתפתחת בקהילה. אם ניקח לדוגמא את שנות השמונים שלהי שנות התשעים, שעליהם ניצחו האבות המייסדים של הקולנוע הישראלי הגאה עמוס גוטמן ז"ל ואיתן פוקס וגל אוחובסקי, ניתן לראות בייצוגים ההומוסקסואלים שמוצגים בסרטיהם את הדיון הנוקב שהתנהל באותם הימים, לגבי הייצוג הנכון והראוי לזהותו של ההומו הן על המרקע והן במרחב הציבורי. בזמנו הסרטים של גוטמן עוררו סלידה רבה גם בקרב הקהילה וגם בקרב המרחב הציבורי של החברה הישראלית, ועוררו שיח חשוב בשני המרחבים. שיח שאי אפשר היה להתעלם ממנו. אני זוכר שהייתי בכיתה י"ב שהוקרן לראשונה 'נגוע' של גוטמן. הוא סומן כסרט פורנוגרפי, למרות שכולם פחדו ללכת אליו כדי שלא יחשדו שהם מהקהילה, הוא עורר סקרנות רבה ודיברו עליו ללא הפסקה. לעומת זאת הסרטים של פוקס ואוחובסקי היוו מהפכה של ממש. פתאום ראו בהם ייצוגים של הומואים החיים כאחד האדם, ולא סתם ייצוגים של הומואים אלא הומואים שמשרתים ביחידות קרביות. אבל גם הרב גוניות של הייצוגים של ההומואים הדחויים מהחברה הישראלית של גוטמן, וגם הייצוגים התקניים של פוקס ואוחובסקי העלו כמה שאלות חשובות: מהי גבריות תקנית ומהי גבריות לא תקנית, והאם יש דבר כזה בכלל ייצוג הומואי תקני? אלו שאלות שלא נשאלו במרחב הציבורי של השיח הציבורי של החברה הישראלית עד אז".

לקולנוע גאה יש לדעתך השפעה על התרבות הישראלית וקידום מעמד וזכויות לקהילה הגאה?
"אני חושב שיש לקולנוע השפעה עצומה ואף מרחיקת לכת. קולנוע יכול להגיע לכל בית ובית בישראל באמצעות הטלוויזיה, בניגוד לתיאטרון שאני מאד אוהב, אבל כדי לצפות בהצגת תיאטרון טובה אני צריך לצאת מהבית. לכן היכולת להביא נושאים שקשורים לקהילה, להציג אותם דרך מסך הקולנוע ולעורר באמצעותם שיח ציבורי רחב היקף, משמעותית לקידום המעמד של הקהילה והזכויות של הקהילה. הסרטים של פוקס ואוחובסקי הראו שהומואים יכולים לשרת בצבא - ולא רק שהם יכולים לשרת בצבא, אלא גם לשרת ביחידות צבאיות מובחרות. זו תפיסה שהחברה הישראלית שללה עד סוף שנות השמונים, והסרטים הללו עוררו שוב ושוב את השיח הציבורי בנושא. סרטו של חיים טבקמן 'עיניים פקוחות' העלה לראשונה את הדיון ואת האפשרות על הייצוג ההומוסקסואלי החרדי, ייצוג שלא נראה קודם על מסך הקולנוע ונתפס כנושא שאין לדבר עליו, בטח שלא בחברה החרדית. הקרנת הסרט זירזה את ההקמה של 'חברותא', הארגון להומואים דתיים. הסרט של מיכאל מאיר 'עלטה' שהוקרן ב-2012 מעלה לראשונה את השיח על ייצוגים של הומואים פלסטינים. הקולות האלו, שלא נשמעו קודם לכן ונשמעים כעת לראשונה, מחלחלים לשיח הציבורי, הן הפנים קהילתי והן הציבורי. לכך יש משמעות רבת היקף. הן במעמד ובייצוג של תת קהילות בתוך הקבוצה".

האם הקולנוע הגאה הישראלי מקדים את זמנו ביחס לקולנוע הגאה הבינלאומי, ומה ההבדל העיקרי ביניהם?
"הקולנוע הישראלי הגאה אינו מקדים את עצמו ביחס לקולנוע הישראלי העולמי. הוא קולנוע אחר. אנחנו כחברה ישראלית חיים קודם כל במציאות ביטחונית מורכבת. התנועה הציונית ומדיניות כור ההיתוך יצרו פנטזיה גברית בת דמותו של הצבר, מאצ'ו מחוספס שמוכן למות למען ארצו ורואה את ייעודו בשמירה על הארץ ובביטחונה. ההומוסקסואליות זרה לו, ומקושרת אל היהודי הגלותי שממנו הוא מבקש להתנער. הקולנוע הישראלי והחברה הישראלית טרום הקולנוע הישראלי הגאה עסקו באופן אובססיבי בקידום ייצוג זה של הגבר הישראלי, עם סטיות תקן מסוימות בתקופות שונות, בעיקר אחרי מלחמת לבנון הראשונה. הייצוג של הגבר ההומו בקולנוע קודם כל היה צריך להתמודד שייצוגו שלו מהווה מעין טראומה לאומית, שמשבשת את בטחונה הקיומי של המדינה, ורק אחר כך את המבנה של התא המשפחתי. הקולנוע העולמי לעומת זאת מתעסק לרוב בייצוג ההומוסקסואלי כטראומה מבנית משפחתית, אבל לא כטראומה לאומית. זהו הבדל של שמים וארץ".

באיזה נושאים בקהילה הגאה טרם נגעו בקולנוע הגאה כי נחשבו טאבו?
"הקולנוע הישראלי עדיין עוסק ברוב המקרים בסוגת היציאה מהארון, בדרך כלל של גיבור היצירה הקולנועית. הוא כמעט ולא מתעסק בשאלת זוגיות הומוסקסואלית או לסבית, במשברים שבני הזוג עוברים בחוויות הזוגיות שבני הזוג עוברים, וכיצד הם מתמודדים מול החברה בחיי היום יום של הומו או לסבית ישראלית מצויה מבלי המטען הלאומי תרבותי ישראלי שלו. אני לא חושב שזה טאבו, אני חושב שאנו עדיין לא בשלים לכך. נושא שהוא כן לטעמי נחשב כטאבו, שהקולנוע אינו מתעסק בו וגם לא המסך הקטן, זה הגיל השלישי של הומואים. זהו נושא חשוב מעין כמוהו שלא מספיק מתעסקים בו, לא מבחינת השיח הקולנועי ולא מבחינת השיח הציבורי".

מה הפתיע אותך לגלות במחקר לגבי הקולנוע הגאה?
"מה שמפתיע ולא מפתיע כאחד הוא הרצון של היוצרים העכשוויים להשתחרר מהעול הלאומי תרבותי של גיבורי הסרט. הרצון לבחון את הייצוג ההומוסקסואלי כאחד האדם, כחלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית ומהתרבות הישראלית על כל שלל הזהויות הרבות שיש בקהילה. הרצון להתמקד בטראומה המבנית, ובכך להדמות לקולנוע הגאה הלאומי. קח למשל את סדרת המופת 'הכי גאים שיש', היא מגוללת דרמה טראומטית מבנית משפחתית, אבל אין בה נגיעה לדרמה הלאומית האמריקאית למשל.

ומה מייחד אותו מקולנוע הטרוסקסואלי?
"בקולנוע ישראלי הטרוסקסואלי הגיבור מעולם לא צריך לשאול את עצמו מהו גבר ישראלי, לגיבור ברור שהוא גבר ישראלי. הדילמות שמעסיקות אותו לרוב הן שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות, לאומיות או משפחתיות. הגיבור ההומוסקסואלי קודם כל צריך לשאול את עצמו מיהו כגבר ישראלי, ומי הוא כגבר בתת הקהילה שלתוכה הוא נולד, גדל ומתחנך. אלו שתי שאלות כפולות חשובות שמלוות את תהליך היציאה מהארון של הגבר הישראלי ושל ייצוגו בקולנוע".

האם סרטים גאים בחברה הישראלית הם עדיין נישה צדדית?
"סרטים גאים וסדרות טלוויזיה ישראליות גאות הם הדבר הכי מרתק שקורה היום. הקולנוע הישראלי הגאה שקדם לטלוויזיה הישראלית הגאה, עשה פה מהפכה של ממש. כל סרט גאה שיוצא היום או סדרת טלוויזיה שיוצאת, כמו 'אמא ואבאז' למשל, מעוררות ישר סקרנות והדים רבים, הן במרחב הציבורי הקהילתי והן במרחב הציבורי של החברה הישראלית".

מה יעסיק את אנשי הקולנוע הגאה בעוד 20 שנה לדעתך?
"הייתי שמח לראות את הגרסה הישראלית של 'הכי גאים שיש' או את הגרסה הישראלית של 'ישנן בנות'. הייתי שמח לראות יותר ייצוגים של הקהילה הבוגרת על מסך הקולנוע ואת הדילמות שמעסיקות אותן. הייתי שמח לראות גיבורים שכבר אחרי תהליך היציאה מהארון, וחיים את החיים ההומוסקסואלים עצמם".

"לא צריך לייצג כל הזמן"

התסריטאי ויוצר הקולנוע, גל אוחובסקי, מציג תמונה מפוארת בהתפתחות והקבלה של החברה הישראלית את הקולנוע והטלוויזיה הגאה, ויחד איתם את הקהילה הלהט"בית. ביחד עם בן זוגו הבמאי איתן פוקס, השניים הניחו אבני דרך יציבות וחשובות בקבלה וביחסים של החברה הישראלית עם הקהילה הלהט"בית, ופועלים עד היום באמצעות כוחה של התקשורת והמסך הקטן והגדול להביא ללב החברה הישראלית את המראה, שמייצגת בצורה חכמה פיקחית וברורה את הקהילה הלהט"בית ואת הדיאלוג שמתנהל בין החברה ההטרוסקסואלית לבינה.

כיצד ומתי נפלה ההחלטה להפיק סרט גאה ראשון ומה המכשולים העיקריים שעמדו בדרך?
"לאיתן היה תמיד ברור שהוא רוצה לספר סיפורים על עצמו. כל התרגילים שלו בבית ספר לקולנוע היו קשרים לחוויות אישיות. בסוף שנה ב' הוא יצר סרט על שני ילדים ביום שבו הוריהם מודיעים כי הם מתגרשים. ובסוף שנה ג' בסרט הגמר שלו 'אפטר', הוא כבר סיפר על חייל שמתלבט לגבי זהותו המינית באפטר בירושלים".

 

איך התקבל הסרט הראשון שלכם?
"סרט הגמר של איתן 'אפטר' התקבל בצורה פנטסטית, הרבה מעבר למצופה. הוא זכה בפרסים חשובים, אבל זה היה סרט סטודנטים והשנה הייתה 1991, כך שהווליום של זה היה פחות בהרבה מהיום. זה מאוד שימח אותנו, שראו את המורכבות שבסרט ולא התייחסו רק לעניין ההומואים בצבא. מצד שני, ההישג הכי גדול היה ששנה אחרי יציאתו, הקרינו חלק מהסרט ב-'60 דקות' באמריקה ובוב סימון, במסגרת כתבה על הומואים בצבא האמריקאי, בא וראיין את איתן וחיילים ישראלים שראו את הסרט".  

היו מסרים שעמדו לנגד עיניכם בעת הכתיבה והפקת הסרט?
"באופן כללי אנחנו אנשים פוליטיים, אבל איתן עושה סרטים לא בשביל להביע דעות פוליטיות, אלא בשביל לספר סיפור. הדעות הפוליטיות הן חלק מהעניין והן נכנסות לתוך הסיפור. בתור הומואים תמיד חשוב לנו לספר את הסיפור האמיתי שלנו, כמו שאנחנו רואים אותו, ולייצג טוב את הקהילה שלנו".

הדמויות בסרטים שלכם הן בעיקר צבאיות וגבריות. האם יש מסר או רצון להתחבר לחברה הישראלית הסוגדת למיליטריזם, ובכך להיכנס למיינסטרים ולהכרה?
"דברים שייכים לתקופה שלהם. כאנשים צעירים יותר, ובעולם שהיה שונה מאוד, היה חשוב לנו להתעסק בצבא, בעיקר כי הדיון שלנו היה על גבריות ושיא הגבריות הישראלית מתבטא בצבא. זה גם כור ההיתוך הישראלי, והייתה תחושה שהדבר הכי אמיץ הוא ללכת לשם. אני חושב שעד היום איתן מאוד גאה בזה שהוא יצר את הזוג הזה, 'יוסי וג'אגר', שכמעט כל ישראלי מכיר, ושהם הנושא של סיפור אהבה גדול מהחיים וישראלי מאוד. באופן טבעי, כשאיתן עשה את סרט ההמשך, 'יוסי', אחרי הרבה שנים, הצבא היה בו יותר ברקע, ובטח לא הגיבור".

למה טרם ראינו ייצוג ועיסוק בהומו המזרחי על המסך? מוקדם מדי?
"קודם כל איגי ב'פלורנטין' הוא לגמרי מזרחי, כך שאין שאלה. אם אתה מתכוון להומו המזרחי החדש, כזה שהולך לאריסה, אז אני מניח שבקרוב גם הוא יקבל ייצוג הולם ולמעלה מזה. בכלל, עניין הייצוגים בקולנוע ועוד יותר בסדרות טלוויזיה, הוא לגמרי פתור. יש הומו מזרחי ב'מטומטמת', היה גם ב'זגורי'. קשה לי להאמין שאפשר היום לעשות סדרה יומית גדולה שאין בה ייצוג לקהילה, ובוודאי ייצוג מזרחי. זה פשוט יראה לא אמין". 

איזה עוד סוגיות מתוך הקהילה היה מעניין אתכם להביא למסך?
"אני מאוד מתעניין בהומואים. אם הייתי יכול, הייתי עושה רק סרטים על הקהילה, וזה מה שאני בעצם מנסה לעשות בשנים האחרונות. בקרוב תצא 'הבר מצווה', סדרת רשת מצחיקה שיצרתי עם אילן פלד, על זוג הורים הומואים שמגלים שהילד שלהם חושב שהוא סטרייט ויוצאים להילחם בו. גם הפרויקטים האחרים שאני מפתח כולם על הקהילה. נדמה לי שהנושא שהכי נוגע לי ולאיתן כרגע הוא ההתבגרות ופער הדורות בינינו לבין הצעירים, וכל אחד מאתנו בדרכו מפתח פרויקט שקשור לזה".

"העיסוק בקהילה הגאה מאד התקדם", טוען אוחובסקי, "מדי פעם באה דמות שלוקחת את העניינים קדימה. נניח עומאר מהסדרה 'הסמויה', שהיה ההומו הגנגסטר השחור הראשון בתפקיד מרכזי. בין 'טרנספרנט' לבין 'משפחה מודרנית' הטלוויזיה סגרה כל פינה אפשרית בעניין משפחות גאות, כך שבעצם כולנו משוחררים עכשיו הרבה יותר. לא צריך לייצג כל הזמן, אפשר פשוט לספר את הסיפורים שבא לך לספר".   

"אנחנו פריפריה חברתית, בעצם זה שאנחנו להט"בים אנחנו פריפריה"

הבמאי יאיר הוכנר הוא יוזם ומפיק פסטיבל TLVFest, פסטיבל לקולנוע להט"בי שנתי שהוקם ב-2006 עם הקרנות חודשיות ופעילויות במשך כל השנה. הפסטיבל מתקיים בסינמטק תל אביב ובהמשך גם בחיפה, בשדרות ובבאר שבע. במהלך עשרת ימי הפסטיבל משולבות הקרנות ייחודיות לסרטים גאים מהארץ ומחו"ל, סדנאות ודיונים שונים. את הפסטיבל הוא הקים לאחר צאת סרטו "ילדים טובים" ב-2005, העוסק בשני נערי ליווי גאים בתל אביב שמתאהבים אחד בשני. הסרט זכה להצלחה ופרסים בפסטיבלים בינלאומיים. כיום הפסטיבל הוא אחד המצליחים בעולם ומושך אליו יוצרים חדשים ומעניינים בזירה הקולנועית הגאה. "אנחנו עובדים מול מועצת הקולנוע ויש לנו אג'נדה חברתית לקדם פלורליזם, ליברליזם שוויון זכויות ולהציג תרבות להט"בית בכל פינה אפשרית בארץ", מצהיר הוכנר, "אנחנו גם פעילים מאוד בפריפריה - מקריית טבעון עד באר שבע וקריית גת".

מה בעיניך התכנים של הקולנוע הלהט"בי היום?
"הסרטים הישראלים שמגיעים אלינו הם מאוד אישיים - יציאה מהארון, זוגיות וכו'. השנה היו לנו שלושה סרטים קצרים שעסקו בנושא דת. אנחנו עדיין בשלבי היציאה מהארון והתמודדות עם זוגיות בעיסוק הקולנועי, השאלה איך היוצר הישראלי ייקח את התכנים האלה ויהפוך אותם לרלוונטיים לסיטואציות אחרות, מורכבות יותר". 

העיסוק בגיל השלישי עדיין מודחק?
"יש כרגע סרטים קצרים בנושא, כמו 'שימני כחותם' של עומר טובי העוסק באיש מבוגר שמגיע לסאונה. העיסוק הזה גם בעולם עדיין לא מסחרי מספיק, וקשה להשיג לזה כסף".

איזה סרט ישראלי היה מכונן לדעתך?
"קודם כל 'יוסי וג'אגר'. אי אפשר לקחת מדן וולמן את 'מחבואים' וממיכל בת אדם את 'רגעים', שיצאו ב-1979 והיו פורצי דרך, אבל ב'יוסי וג'אגר' יש צבא, נגיעה ישירה בלב המיינסטרים. ויש בו גם את יהודה לוי שהיה בזמנו כוכב על, ולקחת כוכב על מהטלנובלות הכי מצליחות בארץ ולשים אותו בסרט של שעה בתפקיד ראשי, לוחם, סיפור אהבה. זה היה אירוע מכונן, הצלחה מסחרית מטורפת".

>> 6 סיבות שהכי שווה להיות ורסטילי במיטה

>> את בעלו לעתיד של כריס המסוורת' כבר הכרתם?

>> אלו האנשים שעשו וביאסו לקהילה הגאה את תשע"ז

"אנחנו כיוצרים צריכים ליצור", חורץ הוכנר, "החברה הישראלית לא צריכה לעניין אותנו כיוצרים. ברגע שיש יצירה טובה וראויה, יכתבו עליה דברים טובים ואנשים ילכו לראות אותה. אנחנו פריפריה חברתית, בעצם זה שאנחנו להט"בים אנחנו פריפריה. גם בסינמטק תל אביב יש אנשים שלא רוצים אותנו שם, מנויים שלא רוצים את הפסטיבל, היו שנים שנאבקנו. הייתה עובדת שפעם אמרה לי: 'אתם משתלטים על הסינמטק', היום היא כבר באה לראות סרטים".