גאווה
Sons of Sissy (צילום: יחסי ציבור)
מתוך Sons of Sissy. "יש קשר ישיר בין תנועות ריקוד ושירה לבין אנרגיה מינית"
|
צילום: יחסי ציבור

מופע מחול גברי - בעירום מלא: "עירום גברי עדיין נחשב מסוכן בימינו"

הכוריאוגרף האוסטרי, סיימון מאייר, יציג היום (חמישי) בפסטיבל צוללן למחול עכשווי בתל אביב את המופע Sons of Sissy, שכל משתתפיו - הרקדנים והמוזיקאים - מופיעים בעירום מלא. ישבנו איתו לשיחה צפופה על עירום, אמנות ודעות קדומות, וכמובן שיש לו גם מסר לאמני ישראל תחת משטר מירי רגב: "תמשיכו להופיע בעירום עד שעירום יהיה הלבוש החדש"

יוסי צחי | mako גאווה | פורסם 07:00 31.08.17 

שנה גודל אות

כל גיי בעיר יודע כי גוף הוא אחד המפתחות המרכזיים להיכנס לקהילה. הוא לא היחיד והוא לא מכתיב בלעדי, אבל תמונות גוף ללא חולצה הן קו זינוק ויזואלי ראשון לעולם אתרי ההיכרויות הנפוצים בעיר. בחדר הכושר המראה משמשת הכלי המרכזי לשם כך, ולאחר מכן באפליקציה אפשר לדעת גם איפה אתה מתאמן ולהתחיל שיחה ישר משם. גם עירום גברי בתרבות ההומוסקסואלית הוא טבעי ומתבקש. משחר ההיסטוריה הקווירית הוא מתייחס לשחרור הגוף מכבלי החברה השמרנית מדי שלנו, למין ומגע שהוא חלק מהותי ובלתי נפרד מהקהילה.

כשהלכתי בפעם הראשונה למסיבה במועדון האומן, נסעתי מירושלים לתל אביב על כביש 1 הריק, מקום למלא דלק אפילו לא היה בעיר הקודש, והכל היה סגור כך שלא יכולנו אפילו להשתכר כדי לשכך את מה שמצפה לנו. היינו נלהבים מהמפגש עם ריקודי העם של הקהילה: גברים עירומים כמעט לגמרי על במה, ולמרגלותיהם גברים חצי עירומים נצמדים ונמחצים אחד לגופו המיוזע של משנהו. הרוב המכריע אם כי לא כולם כמובן, היו חטובים ושריריים כמו דימוי של פסל. לא הבנתי אז שזה מין תנאי סף למסיבות וחוגים מהסוג הזה. חשבתי שאפשר כך סתם לשמוח. הגעתי למסיבות לבוש בחולצה מכופתרת שנרטבה מהזיעה כעבור חמש דקות. להוריד אותה אז לא הייתה בכלל אופציה מבחינתי.

לימים, דימוי הגוף והעיסוק בעירום הופקע מענייני הקהילה הפנימיים, והתפרסם ברחבי העולם בכלל ובתרבות בפרט. העניין סביב הגבר העירום קיבל משמעות חדשה, וסייע לפרנסת רבים כשחדרי כושר החלו לצוץ בכל פינת רחוב כפטריות אחרי הגשם. כיום בתרבות המערבית הצורך להיראות טוב עם או בלי בגדים הוא דבר שבשגרה, הוא מעניין, עכשווי ובעיקר עדיין מעורר מחלוקת.

Sons of Sissy (צילום: יחסי ציבור)
"עירום מתאים כאן בול, ונכנס במקומות לא צפויים"
|
צילום: יחסי ציבור

הכוריאוגרף האוסטרי, סיימון מאייר, יציג היום (חמישי 31.8) בפסטיבל צוללן בתל אביב מופע מחול שנקרא Sons of Sissy, שכל משתתפיו - הרקדנים והמוזיקאים - מופיעים בעירום מלא. המופע עוסק סביב ריקודי עם, תפיסות העבר לגביהם, ומשמעויות שהוא חושב שיש למנף ולהדגיש בכל הקשור לריקוד תרבותי אינדיבידואלי, ומה שיש להיפטר ממנו. מאייר משתמש בעירום מלא כדי לדבר על שחרור גוף מכבלי התלבושות המסורתיות המנכסות אדם לתרבות ספציפית, ומוקיעות את היתר שאינם שייכים לו. הוא מנסה לקרב ולמצוא את המכנה המשותף בין כל בני האדם באמצעות תנועה ניטרלית חפה מכל סממן תרבותי מאפיין ומגביל.

הדעות הקדומות כי עירום גברי הוא פורנוגרפי או פרובוקציה, לאט לאט נשכחות ומפנות את מקומן לשיח על ביטוי עצמי, קבלת הגוף כמו שהוא ובהמשך ישיר לכך את עצמך. להתבונן במראה הביתית כשאתה עירום לגמרי, ללא המראה במלתחות חדר הכושר מול האור בשביל התאורה המיטבית, לאחר גוף נפוח מאימון, עם שייק חלבון אבקתי מוכן, ולאהוב את עצמך ככה. 

"התלבושת המסורתית ביותר שיכולתי למצוא היא העירום"

מאייר מספר שההשראה שלו ליצירת Sons of Sissy היתה ריקודי עם והמקור שלהם. "כשהתחלתי לחקור את מקור הריקודים גיליתי שהם הגיעו ממקום שבטי, מוסיקה שבטית, שאמאנית, מסורתית וכו'. גילתי שיש משהו משותף במחוות הריקוד, במחיאות הכף, ברקיעת הרגלים, השירה, התנועה של כמעט כל ריקודי העם. שמחתי לגלות שבעצם כל אלה משותפים גם כל בני האדם, ובמקום להפריד זה בעצם מחבר בינינו", משתף מאייר, "מבחינה היסטורית, נעשה שימוש שלילה במוסיקה וריקודי עם, על ידי דיקטטורות, ממשלות בעלי סמכות אחידה. המשטר הנאצי למשל, ניכס את ריקודי העם האוסטרים לצורך תעמולה ולהציגה כמורשת שלו. זה לא נכון כמובן, רוב הריקודים ושירת עם נבעו מהצורך של אנשים להביע את עצמם במנעד הרגשות כמו אהבה, שמחה עצב, והצורך להיות קרובים אחד לשני ביצירת אירועים משותפים סביב זה. כל זה היה קיים לפני הסוציאליזם הגרמני".

"ההשראה אם כך, היא הצורך להתיר את הכבלים מהמורשת המסורבלת והשמרנית, ולשחרר אותם מהזהות הימנית שלהם. גם כיום, חוגי ימין רבים מנכסים לעצמם את ריקודי העם, ולא מבדילים בין הבית וכל מה שזה מכיל בתוכן לבין מולדת מקום שיש בו הפרדה ברורה בין עם לעם", הוא טוען, "הבית כתוצאה מכך הפך מקום שיוצר הפרדה בינינו מאנשים אחרים, בגלל צבע עור שונה, שפה אחרת, ריקודי עם שונים שהם מנת חלקם, תושבים זרים, כשלמעשה הם בעצם שכנים שלנו בעלי אותה מהות אנושית כמונו. כתוצאה מכך אני בעצם מנסה להראות את החיבור האוניברסלי בן העמים ואת הריטואלים המשותפים לכולם, שנוצרו כדי לחבר בינינו לא להפריד. לא בכדי רוב התנועות והמחוות חוזרות על עצמן, קלות להבנה וללמידה לכולם, הן כאן כדי לחבר ולא להוקיע אנשים. לכן לא צריכים לנכס אותם לאף חוג פוליטי או לאום, הם שייכים לאנשים, והם אלה שצריכים להחיות את הריקוד ולא להימנע ממנו בגלל שהוא מיושן ולא רלבנטי מבחינתם".

Sons of Sissy (צילום: יחסי ציבור)
"ריקודי עם לא צריכים להיות מנוטרלים מסקס ושמרניים"
|
צילום: יחסי ציבור

השראה נוספת של מאייר היא, איך לא, סקס. "יש קשר ישיר בין תנועות ריקוד ושירה לבין אנרגיה מינית. זו לדעת רבים מקור האנרגיה היצירתית", הוא מסביר, "גם בריקודי עם ומוזיקה. אולי בגלל זה הכנסייה באוסטריה לא הרשתה לתקופות ריקודים ומוזיקה. זו ואהבה הן אנרגיות שלא ניתנות לשליטה על ידי אף מערכת כמו כנסייה או ממשלה, שמתוקפן חפצות לשלוט באנשים. לכן לקחתי אותם רחוק משם, במידה מסוימת הם הפכו פרקטיקות רוחניות. יהיה נחמד אם נחזור לרקוד במקדשים ובכנסיות שוב, אבל לצערי רוב הדתות כוללות ריקודים מעל החגורה, מהראש והלב אבל ללא מרכז האנרגיה המינית אל תוך פרקטיקות הריקוד שלהם. בכנסייה למשל אנחנו עומדים יושבים וזהו. לא רוקדים לא מניעים את הירכיים, כי זה מסוכן בעיניהם".

איך העירום תורם לריקוד בעיניך?
"המפגש בין העירום לבין ריקודי העם הוא חשוב מאוד. ריקודי עם לא צריכים להיות מנוטרלים מסקס ושמרניים. לריקודי עם יש את הריטואלים שלהם, לדוגמא ריקוד החיזור בין גבר שרוקד מוזר כדי לחזר אחרי אישה, זה מדבר את הרוחני, היפה הספונטני האמנותי, וזה נמצא בכל מקום. זה לא סקס ישיר כמו שזה אנרגיה מינית. לכן עירום מתאים כאן בול, ונכנס במקומות לא צפויים. כמובן שגם חיפשנו תלבושות אבל המסורתיות לא התאימו, כיוון שהן יוצרות שוב את אותם גבולות וזהויות נפרדות שרציתי לנטרל, לשחרר את זה ולהשאיר את העבר מאחור, להיפרד מהשימוש השגוי והשמרני בריקודי עם. התלבושת המסורתית ביותר שיכולתי למצוא היא העירום. זו התלבושת המסורתית ביותר והמשותפת לכל בני האדם. יש לה אגב גם אפשרויות גיוון רבות".

שרת התרבות שלנו דיברה על כך שלא תינתן תמיכה למופע המכיל עירום שעלול להיות פוגעני. מה דעתך על כך?
"אני חושב שהחברה שלנו עדיין מתקשה להתמודד עם שני נושאים עיקריים ומהותיים בה: סקס ומוות. אלו שני נושאים שהמהות מאחוריהם היא לשחרר, הם לא ניתנים לשליטה או הבנה על ידי האינטלקט. אלו נושאים שמטרתם לשחרר אותנו מהמערכת, שחפצה לנרמל אותנו כל הזמן. כמו בדחיסת מוזיקה לפורמט אחר. אם תוריד מהאיכות שלה מה יישאר? המנעד והאנרגיה השלמה ייעלמו. עירום גברי עדיין נחשב מסוכן בימינו. לעומת זאת, עירום נשי בעיתונים תקשורת וכו' לא זוכה לטרוניות רבות אם בכלל, למרות שנעשה בעירום הנשי שימוש שגוי שמזייף שחרור מיני. השחרור האמיתי יתאפשר רק כשהוא יהיה גלובלי, ואנשים יוכלו במשך יום שלם למשל, ללכת ערומים לעבודה, כנסייה בית הכנסת, חופש ציבורי. אולי נוכל לקרוא לזה 'עירום ההודיה'. להיות ערום מול עצמך יכול להיות קשה יותר מאשר להיות ערום מול אחרים, כי אלו משמשים לך מראה בכל מקרה. היכולת להיות חופשי ולקבל את עצמך ואת הגוף שלך כמו שהוא – זה המסר שאנחנו מבקשים להעביר במופע הזה".

Sons of Sissy (צילום: יחסי ציבור)
"בלי הומור אין נאורות, ובלי נאורות אי אפשר לפרוש כנפיים, ובלי כנפיים אי אפשר לעוף"
|
צילום: יחסי ציבור

כשאני שואל את מאייר איך הנגנים הגיבו לדרישת העירום במופע, הוא צוחק: "האם הם אהבו את זה? זו התלבושת המושלמת, ללא סיכות ביטחון או אמצעים מגבילים אחרים, חופש טהור".

ואיך הקהל הגיב לעירום?
"הוא התחבר אליו בהרבה דרכים. חלק להומור, חלק לריקודים המוכרים להם, חלק להיבטים הפולחניים, למסרים הפוליטיים וחלק לכאוס והסחת הדעת המתרחשים בסוף המופע".

נתקלת גם בתגובות בלתי הולמות?
"כן. מאנשים המגנים על ריקודי עם ומכאלה שלא מקבלים את העירום של עצמם. אלה שלא מאפשרים לעצמם להיות חופשיים, ואוסרים על כך גם על האחרים".

מטרת השימוש בריקודי העם הייתה סוג של קריאת תיגר עליהם, לא?
"לא הייתה לי שום כוונה לצחוק על ריקודי העם או המוסיקה ולעשות מהם פרודיה, אלא להביא אותם למקום רוחני ומימד פולחני שהופך שוב מקום משחרר וקדוש, אבל גם הומוריסטי. כי בלי הומור אין נאורות, ובלי נאורות אי אפשר לפרוש כנפיים, ובלי כנפיים אי אפשר לעוף".

מה היו הביקורות המקצועיות של עולם המחול לגבי המופע?
"רוב התגובות היו נלהבות, וחלק לא ידעו היכן למקם את המופע. לא היה להם רפרנס נכון, כי למופע אין כזה. זה חיבור רב בין אמצעי הבעה אומנותיים, וחיבור מוזר בין תמונה צורה ותוכן. ברגע שאתה יושב בקהל ורושם במחברת הערות, אתה כבר מפסיד חצי מהמופע כי האנרגיה בראש חזקה מזו שבבטן, ברגשות שלך ובמרכז המיניות שלך, ולשם המופע מכוון בין היתר".

היו לך כוונות להכניס מוטיבים הומוסקסואליים למופע?
"יש כוונה להתמודד עם המקום של הגבר בימינו. מה צריך לעשות כדי להוכיח שאנחנו גברים? צריך לפחד מעירום? מרגשות? מהאנרגיה המינית שלנו? להיות רך ולא מאצ'ואיסט? מאיבר מין גדול או קטן? האם אנחנו חייבים להיות מוגדרים כהומוסקסואליים או הטרוסקסואליים? או שאולי אנחנו יכולים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, בלי לדעת מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. למרות שאנחנו גברים וככאלה עלינו להיות ברורים ולדעת מה אנחנו רוצים, להיות לוגיים וחזקים. על שאלות אלו כל אחד יכול לענות בעצמו".

איך אתה מתרשם מעולם המחול הישראלי?
"אני מעריך את זה שיש עירום במחול האמנותי הישראלי. למרות שנראה כי זה קשה לכם, ועם פחות תמיכה מאשר לאמנים בארצות אחרות. תמשיכו להופיע בעירום עד שעירום יהיה הלבוש החדש".

איפה אתה מתכנן לבקר בישראל?
"ביקרתי בתל אביב ובירושלים בעבר, ועכשיו אני מקווה לבקר בים המלח ובמדבר, אבל בעיקר אני רוצה כבר לפגוש בכל אותן עיניים יפות המביטות בך בחיוך סקרן ובלי בושה או פחד. את זה אין לי בבית".

מנהלי פסטיבל צוללן, עדו פדר ומשה אבשלום שכטר, טוענים שמדובר במופע מצוין ועדין, והעירום הוא ה'תלבושת' שלו. "מבחינתנו, עירום הוא אופציה קיימת לאמנות המחול, שכידוע משתמשת בגוף האנושי. אחד ממבעי התרבות החזקים ביותר עבור הגוף הוא עירום, ולכן גם במחול יש עירום. העירום יכול להיות פרובוקטיבי, יכול להיות אבסטרקטי, יכול להיות פיסולי - בדיוק כמו שהוא לאורך כל תולדות האמנות המזרחית והמערבית כאחת. כמו שעבור הצייר זמין הצבע הירוק, עבור הכוריאוגרף זמין העירום".

>> "אני לא גיי": 9 סלבס שיצאו מהארון – כסטרייטים

>> "זמרת מפורסמת בארון הייתה מסתובבת מחוץ למועדון"

>> "לאבא שלי עדיין קשה לדמיין אותי הולך יד ביד עם בחור"

"העבודה מעניינת לקהל ישראלי מפני שמציגה גבריות מאד שונה מזו המקומית", מוסיפים מנהלי הפסטיבל, "אחווה והומוארוטיקה גברית מקבלות פה הקשר תרבותי, לאומי ומחולי אחר. אנחנו חושבים שבישראל, ובטח שבתל אביב, יש עדיין חברה חילונית שעבורה עירום על במה הוא עניין די טריוויאלי. האם קרן הקולנוע תפסיק לממן סרטים שיש בהם עירום? אם מממנים אמנות, מממנים גם עירום. בישראל אין כזו תמיכה גדולה באמנות לעומת דמוקרטיות אחרות, ויש הרבה מאד מימון לדת, כך שכל הדיון הפופוליסטי על חופש המימון ביחס לנושא זה לא רלוונטי. מכיוון שאין תמיכה רבה ובלתי פרופורציונלית בעירום לעומת מוסדות הדת. אלא אם כן, לא רוצים לממן אמנות בכלל, ולהיות מדינה דתית - כמו איראן, או מדינה של אמנות מסחרית ופרטית בלבד - כמו ארה"ב".

Sons of Sissy | חמישי 31.8 | 20:00 | תיאטרון הבית