גאווה

20 שנה ל"בעל בעל לב": צפו בסרט המלא

את הסרט הגאה פורץ הדרך "בעל בעל לב" יצרו גל אוחובסקי ואיתן פוקס בשנת 1997 עבור שידורי קשת בערוץ 2 ז"ל. האגדה התמימה והאופטימית הציגה לראשונה דמויות של הומואים ישראלים מזווית חיובית ונורמטיבית. מאז ששודר בניינטיז נעלמו עקבותיו, אז דאגנו לכם להקרנה בלעדית וגם לכמה מילים אישיות מאוחובסקי על היצירה הקסומה הזאת. צפייה עליזה ונעימה

גל אוחובסקי | mako גאווה | פורסם 08:00 03.11.17 

שנה גודל אות

"בעל בעל לב" הוא היצירה הראשונה המשותפת שלי ושל איתן (פוקס). זה היה ממש בהתחלה של ערוץ 2. חגי לוי ושרון שמיר יצרו אז עבור קשת סדרה בשם "סיפורים קצרים על אהבה", שבה חיברו במאי צעיר לכותב צעיר. איתן ואני היינו כבר זוג, וכבר כתבתי לו תסריטים ל"פלורנטין", אבל מעולם לא עבדנו אחד מול השני, לבד, בלי מתווכים. הרעיון לייצר סרט בן 25 דקות, שאני אכתוב והוא יביים, ויבטא את אהבתנו, מאוד קסם לנו. לכן בחרנו מלכתחילה את השם "בעל בעל לב" ואת השיר האהוב של עדנה גורן מתוך הסרט "שני קונילמל", עם הפזמון הזה: "הוא יהיה לי בעל, בעל בעל לב".

אני כבר לא כל כך זוכר איך נולד הסיפור עצמו, אבל הוא מורכב מהמון זיכרונות נעורים של שנינו. ויש בו גם הצדעה לריקודי עם, אירוויזיון, ולזמרות האגדיות יפה ירקוני, שושנה דאמרי וחנה אהרוני. מה צריך יותר? זה סרט שכולו על מוזיקה. את חציו הראשון מלווה השיר "עץ הרימון" בביצוע המיתולוגי, ועם העיבוד הכל כך חד פעמי. ואת חציו השני השיר "יום אחד, ילד אחד", שאיתו זכתה פרידה בוקרה הצרפתיה באירויזיון של 1969.

בעל בעל לב (צילום: שידורי קשת)
צק ברקמן ואסנת חכים. נוסטלגיה ורודה
|
צילום: שידורי קשת

זה סרט תמים ואופטימי, כמעט אגדה, שהופך ברגע אחד למשהו שונה לגמרי. צק ברקמן, אסנת חכים (שהיום קוראים לה ג'יזל סילבר) ואורי אמנותי, מביאים שם למסך איזו תמימות חד פעמית. סמי הורי האליל, מסובב הכל ונותן לסרט את הטאץ' האפל שלו. 

>> ההיסטוריה הלהט"בית הסודית של האסלאם

>> 8 רגעים גאים ששינו את פני הטלוויזיה הישראלית

עד היום אני חושב שזאת המתנה הכי יפה שאיתן ואני הענקנו אחד לשני אי פעם. רק דבר אחד. יש בסרט משפט אחד שבדיעבד, מצמרר אותי וגורם לי הרגשה לא נוחה. זה קורה בשיחה הדרמטית של היציאה מהארון, כשגורי הבוגר יותר מסביר לנאהב הצעיר שלעולם לא תהיה לו משפחה, ולעולם לא יהיו לו ילדים. עשרים שנה אחרי, לשמחתי המשפט הזה נשמע קצת כמו משהו שאומר אוסקר ויילד בסרט אנגלי תקופתי מהמאה ה-19. וככל שזה קצת צובט לי בלב, זה גם משמח אותי שהמשפט הזה כבר כל כך לא רלוונטי. תיהנו!