בבית הספר היסודי בו למדתי ביקשו מאיתנו להחליט בתחילת שנת הלימודים על החוג המועדף עלינו. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה באמת נדרשתי לשאת באחריות של בחירה – שאלו אותי באמת ובתמים מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, ובכלל - מה הכי מעניין אותי. החזירו אותי הביתה עם פרוספקט כזה עלוב שעשו ב"צייר", ועליו רשימה של חוגים: ריקוד, קרמיקה, סריגה, חיות, ג'ודו, כדורגל, כדורסל וכו'. בית הספר בו למדתי רצה מאד להקל עלינו בבחירה, אז הוא חילק את החוגים לבנים ולבנות. הוא חשב שזה לא המקום להתלבלבל או לתהות לגבי החלומות שלך, ולקח על עצמו להחליט בשבילנו מה טוב עבורנו, ויותר מזה – מה אנחנו מסוגלים ומה לא.

אין תמונה
רשימת החוגים שחולקה לתושבים בירושלים

חזרתי הביתה וישבתי מול הפרוספקט הזה. בהיתי בו בשעה שאחי התאום צפה בטלוויזיה במיכל ינאי יוצאת מתוך עוגה מוזרה. אח שלי כבר היה אחרי שלבי ההחלטה – ג'ודו. בשבילו זה היה ברור. אבל אני, לא יכולתי להפסיק לפזול לצד השמאלי של העמודה – רציתי כל כך ריקוד, אבל הרגשתי לא בסדר עם זה. ככה, קו הפרדה אחד של ה"צייר", חצה ופילח את ליבי לשניים.

שבוע לאחר מכן נפלה החלטה בליבי, הגשתי את הבחירה שלי. כשהשיעור הסתיים, המורה שלי ניגשה אליי והציעה לי לשנות את בחירתי, כי לחוג נרשמו רק בנות, ואולי אני עשוי להרגיש שונה (היא אמרה את המילה "שונה" באינטונציה שלא השתמעה לשני פנים). "אני הבן היחיד?", הרמתי אליה ראש. "כן, אני מציעה לך ללכת למשהו שמתאים קצת יותר לבנים, נניח כדורגל".

להתראות שיעורי ריקוד, שלום לך בית"ר ירושלים. ככה מצאתי את עצמי גורב את הגרב עד לסוף הברך ונועל נעלי ספורט מכוערות עם פקקים בסוליה, הולך עם ראש למטה לשיעור המתועב הזה עם כדור ביד. מרחוק יכולתי להבחין בחבורת הבנים שהחליפה כיפים זה עם זה, ונשבר לי הלב. ידעתי שזה הולך להיות הסיוט של החיים שלי (לא היו לי חברים בנים, מסתבר). כשהתקדמתי יותר, יכולתי להבחין בדמות שישבה לבד בפינה, עד שהיא סובבה את הראש ופתאום נכחתי לגלות שמדובר בבת, נקבה, עם פות. זה הבהיל אותי וריגש אותי בו זמנית באופן שאני לא זוכר מכדי לתרגם את החוויה הזו למילים. זה הכה בי, בעיקר כי היה נראה אז שלא משנה לה מה חושבים – היא הלכה עם הבחירה המועדפת שלה ויהי מה, בניגוד אליי. הרגשתי לוזר, וכך הייתי.

"הנה עוד בת הגיעה", שמעתי מישהו זורק לעברי. הנה זה מתחיל רע, חשבתי לעצמי. איך ילד בן 8 יכול להתמודד עם דבר כזה, ואיפה מי שצריך להגיד לנו איפה טעינו. טעות בחינוך שלנו, טעות בחינוך של דור שלם.

המורה הגיע והשיעור התחיל. הוא לימד אותנו כל מיני תנוחות מוזרות עם כדור, עשה תנועות עם הראש שהזכירו כלב ים, ובכל פעם שהוא הדגים בעיטה בכדור הוא שחרר איזו אנחה מוזרה כמו דמות מסרט מצוייר. הוא חילק אותנו לקבוצות, ולי הוא נתן את תפקיד השוער – הייתי מטרה נוחה לצלפים. רוב המשחק עבר בשלום, עד לרגע בו היה בינינו פנדל. אני עמדתי בשער וכל העיניים נשואות אליי. מי שעמדה מולי ונבחרה לבעוט בכדור הייתה לא אחרת מאשר אותה בת כיתתי. הם בחרו בה כי היה נדמה להם שזה כנראה יהיה המופע הכי מצחיק שייצא להם לראות. הפנים שלי עדיין זוכרות את המסלול שעשו אגלי הזיעה שלי מהמצח ועד הצוואר. היא הביטה בי בעיניים נחושות וכל הזמן אמרתי בראש: "קדימה, את יכולה. קדימה. תכניסי לי! תראי להם שאת יכולה", והיא נתנה חיוך קטן, כאילו שמעה את מה שדיברתי בראש, ונתנה בעיטה הגונה לכדור שהתעופף לו ישר לתוך הפרצוף שלי והעיף אותי כמה סנטימטרים אחורה.

ככה, על חשבוני, היא הוכיחה שנשים יכולות לפעמים יותר מאיתנו, הגברים. והאמת היא שבזכותה התעופפתי כמו הכדור הזה הישר לחוג הריקודים (אם תרצו מתישהו, איפשהו, אני מוכן לרקוד לכם את "היט מי בייבי וואן מור טיים").

אני חושב שיותר משחשוב לדבר על כל מה שמתנהל סביב חוזר משרד החינוך שנכנס לתוקפו השנה בתלמה ילין שקבע כי יש להפריד את שיעורי הספורט בתיכון לבנים ולבנות, חשוב לזכור שמגדר הוא לא עניין החלטי וחד משמעי. יש משהו שעומד באמצע, אפשר ורצוי לתת לו להישאר במקום הזה. אולי הגיע הזמן לנטוש את קו ההפרדה הזה מה"צייר", ולתת לילדים להחליט בעצמם.

"כאילו חסרות בעיות להתלונן עליהן בעולם", רטן חבר קרוב על מובילי המאבק בתלמה ילין. "לנשים ולגברים יכולות פיזיות שונות, וצריך להכיר בזה". האמנם? שאלתי אותו. אולי חלק גדול מהנשים לא "יודעות" לרוץ למרחקים או לכדרר כדור כי מעולם לא לימדו אותן? ואולי חלק גדול מהגברים לא יודע להזיז את הגוף כי ריקוד זה לבנות? הכול מתחיל ונגמר בחינוך, כמדומני. מבנה המוח של גברים שונה מזה של נשים, ובכל זאת שיעור היסטוריה נלמד באופן משותף בין השניים. למה? אין תשובה.

יש מגוון כל כך גדול של בני אדם, שאולי חבל לנו למסמס אותו בשתי הגדרות מצומצמות "בנים ובנות" בפרוספקט שקובע לנו מה אנחנו יכולים ומה לא. המילה "בחירה" כנראה זרה למערכת החינוך שלנו, ואולי זו ההזדמנות לומר לשר החינוך ולראשי הערים – תנו לילדים לבחור, אולי נופתע מכמות הבנות שרוצות לשחק בכדורגל והבנים שמעדיפים לרקוד. תנו לנו להחליט לבד. אנחנו עושים את זה טוב יותר מכל אחד אחר. גם אם אתם נורא "יודעים מה טוב בשבילנו".