גאווה
נמרוד דגן (צילום: עמרי דגן ,יחסי ציבור)
"אין לי סיבה להסתיר את מי שאני. אני מעדיף להיות אדם שלם, חופשי ומאושר"
|
צילום: עמרי דגן

להיות או שלא תגידו לי מה להיות

השנה היא 2017, אז איך עדיין כל כך הרבה שחקנים ושחקניות בישראל מסתתרים בארון? נמרוד דגן, שחקן התיאטרון הלאומי "הבימה", מספר על מסע היציאה שלו מהארון ועל החששות בדרך להבנה שמדובר בשליחות דווקא בגלל הבמה: "פחדתי שאתפוס את הנישה של הגיי שמגלם נשים"

נמרוד דגן | mako גאווה | פורסם 08:00 03.02.17 

שנה גודל אות

"זה לא מעניין אותי מה כולם אומרים, בין סקיפר לביני היה משהו טהור, אמיתי, הייתה בינינו ידידות כמעט כל חיינו, זה היה כנראה נדיר מידי בכדי לקרוא לזה נורמלי, כל דבר אמיתי בין שני בני אדם הוא נדיר מכדי להיות נורמלי", כך אומר בריק ב"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס. 

>> "כל לילה בתל ברוך יכול להיות הלילה האחרון בחיים שלך"

>> 9 אירועי גאווה לוהטים ובועטים שאסור לכם לפספס ב-2017

בגיל שמונה עשרה יצאתי מהארון בפני אמא שלי. זה היה אחרי שחזרתי מחופשה באילת, אמרתי לה שנסעתי עם חברים, אך למעשה נסעתי עם חבר. חזרתי הביתה אחרי כמה ימים של שכרון חושים. פתחתי את הדלת עם תיק קטן על הגב, ג'ינס קצר וקרוע, יחף, עם שיזוף שלא היה מבייש צרפתיה בחוף תל אביבי באוגוסט. וידאתי שאין איש בבית, ואמרתי לה שאני רוצה להגיד לה שני דברים, הראשון הוא שאני מעשן והשני הוא שאני אוהב בנים. היא הייתי מקסימה וניסתה לשמור על קור-רוח, אני לעומת זאת קיבלתי פיק בירכיים וכל הצבע האדום על פניי נעלם בין רגע והפכתי ללבן כמו קיר. אמרתי לה שאני הולך לכמה ימים ונדבר כשאחזור ואם זה לא מספיק, אסרתי עליה לדבר על זה עם איש. 

סיפור פשוט (צילום: ז'ראר אלון ,יחסי ציבור)
נמרוד בהצגה "סיפור פשוט"
|
צילום: ז'ראר אלון
מאותו היום התחיל המסע שלי ליציאה מהארון. על פניו המשפחה שלי ליברלית, פתוחה, מודרנית, כזו שמקבלת את כולם ויודעת להתמודד עם הכל, אבל ברזולוציות הקטנות ידעתי שיש לי אח חרדי, שחזר בתשובה וטלטל כבר פעם אחת את הספינה של הוריי. יש לי סבתא ניצולת שואה בת יותר משמונים ויש את אבא עזרא, שהוא אמנם שחקן תיאטרון כמעט מאז שקיים התיאטרון, אבל שני הדברים שידעתי שהוא סולד מהם זה סיגריות והומואים. 

לכל מקום שהלכתי לא הסתרתי את העובדה שאני גיי. לעיתים נהנתי מכך שבנות מתבלבלות ממני, ושבנים צריכים לנהל איתי את שיחת "אני יכול לשאול אותך משהו אישי, אבל אל תעלב?". הספק מצא חן בעיניי, ובהחלט לא הרגשתי שאני צריך להציג את עצמי כ"שלום, קוראים לי נמרוד דגן ואני גיי". 

"אם אתה לא חשוף, אתה לא מעניין"

כשהתחלתי את לימודי המשחק בסמינר הקיבוצים הייתי בזוגיות. כמה ימים לפני תחילת השנה, עברתי על חשבון הפייסבוק שלי ומחקתי תמונות שבהן אני ובן זוגי נראים צמודים מדי. חשבתי שזה בלתי אפשרי להיות שחקן ולהיות גיי מחוץ לארון. אף תיאטרון לא ירצה אותי, אקבל תפקידים של כוריאוגרפים ויח"צנים, שיא הקריירה שלי יהיה תפקיד אורח ביוסי וג'אגר הבא ובמאים או שחקנים הומופובים ירתעו ממני.   

דני והים הכחול (צילום: כלנית שרון ,יחסי ציבור)
נמרוד בהצגה "דני והים הכחול"
|
צילום: כלנית שרון
חוה אורטמן הייתה המורה המרכזית שלי בלימודי המשחק, ואצלה המילה "לשחק" הייתה העלבון הכי גדול. כשאתה משחק, אתה רע, לא מעניין, מזויף. כשאתה לא משחק, כלומר כשאתה חי, בנקודה הזאת, ברגע הזה נמצא השחקן באמת, שם התיאטרון. היא בלבלה לי את המחשבה, ונתנה תוקף בלתי פוסק להתקפי החרדה שלי ולביקורים דחופים בשירותים, אך עם הזמן הבנתי שכל עוד לא אהיה גלוי, כנה, אמיתי וחשוף בחיי האישיים, אין לי סיכוי לנסות להביא אמת לבמה. וכך, אחרי שכבר הייתי בטוח שיצאתי מהארון, שאני בחוץ ואני לא מסתיר כלום, הבנתי שלצאת ממנו זה לא מספיק, צריך גם להסתובב, לשלוח יד ולסגור את הדלת.

האם כדי לשחק סטרייט אתה מוכרח להיות סטרייט? אם כן, ניתן להסיק שעל מנת לשחק סוחר סמים עליך להתנסות בסחר, ייתכן וגם בשימוש עצמי. ומה תעשה כשתקבל תפקיד של רוצח? אין לי סיבה להסתיר את מי שאני, בדיוק כמו שלא אסתיר את זה שקוראים לי נמרוד, שאני הונגרי-טורקי ושאני נישא בסך הכל למטר שבעים ושתיים, אין סיבה שאסתיר את נטיותי המיניות. שחקן צריך לעבוד עם הכלים שניתנו לו, מעט מאוד פעמים בקריירות גדולות בעיקר, אתה זוכה לרכוש כלים חדשים שלא ניחנת בהם, לרוב אתה בעיקר זוכה לשכלל כלים הקיימים בך, אבל מה שיש לך - יש לך. עם זה תחיה ועם זה תעבוד. 

שלוש אחיות (צילום: גדי דגון ,יחסי ציבור)
נמרוד בהצגה "שלוש אחיות"
|
צילום: גדי דגון
כבר שיחקתי תפקידים של מאהבים רומנטים שהקריבו את עצמם למען מושא אהבתם הנשית. הייתי קוסטיה והייתי אוסוולד ואפילו אדיפוס שידוע כ"זיינתי את אמא שלי". אין קשר בין היותי גיי לבין התפקידים שקיבלתי, שאקבל, או לא. כמובן שזה משתנה משחקנים שונים, או יש לומר מסוגים שונים של גייז על הסקאלה. מי שניחן בקול נשי ובגינונים נשיים, מן הסתם לא ישחק בגרסה הקולנועית הבאה של הרקולס, אבל זה בדיוק כמו שאיש גבוה לא ישחק את טובטוב הגמד. 

"תשתי כבר, יא זונה קוקסינלית!"

כיום אני משחק בתיאטרון "הבימה". כרטיס הכניסה שלי לשם הייתה ההצגה "המלט" בעיבודו ובימויו של מאור זגורי, בה אני משחק את גרטרוד המלכה, אמא של המלט. בהתחלה חששתי איך זה עלול להשפיע על העתיד המקצועי, פחדתי שאתפוס את הנישה של הגיי שמגלם אישה ועוד מלכה ועוד בשפה שייקספירית. חששתי שאהיה קריקטורה, שאראה ואשמע כמו דראג קווין. ובכן, טעיתי, ומעבר לזה שטעיתי, גם הבנתי שיש כאן מסר חינוכי. ההצגה רצה מעל לשנה ושיחקה מעל למאה הצגות. קהלים מכל מיני סוגים מגיעים להצגה, גם המון בתי ספר וקהל של ילדים צעירים יותר מהגיל בו הייתי כשיצאתי אני מהארון. יש שנבוכים למראה גבר מתנשק עם גבר, או לעובדה שאני משתמש בקולי הנמוך, עם שערי הקצוץ, אך יחד עם זאת, נועל נעלי עקב ועטור באודם. לפעמים הם מגיבים בקול, ואומרים "איכס" או "איזה הומואים".

המלט (צילום: מיקי אלון ,יחסי ציבור)
נמרוד בהצגה "המלט"
|
צילום: מיקי אלון
פעם אחת ברגע המורכב ביותר עבורי, בו גרטרוד מבינה שכוס המשקה מורעלת ובוחרת לשתות בכל זאת, מתוך ההבנה שלא הייתה ולא תהייה לה דרך להציל את הממלכה או את המלט בנה, אני עומד עם הגביע, המלך קלאודיוס צועק: "גרטרוד, אל תשתי", אני עונה: "אני כן אשתה", וילדה אחת מול הפרצוף שלי צועקת לעברי: "תשתי כבר, יא זונה קוקסינלית!". כמובן שנעלבתי, נפגעתי בשם גרטרוד, שייקספיר וזגורי. נפגעתי בעצמי והרגשתי שאיתי נפגעה גם כל הקהילה. אבל אז הבנתי, שאם בכל הצגה כזו, שבה יושבים שלוש מאות תלמידים מסביב לבמת ברטונוב, אם יש ילד אחד, שהוא גיי בארון, שאולי פוחד מעצמו או מהחברים שלו, ואולי גם במקרה חולם להיות שחקן, אולי באיזשהו מקום אני עוזר לו, לפחות קצת.  

אני מעדיף להיות אדם שלם, חופשי ומאושר ולקחת את הריסק שישנם אנשים מסוימים שלא ירצו לעבוד איתי. אני מתנחם בעבודה שככל הנראה גם אני לא רוצה לעבוד איתם. צעירים שואלים אותי לפעמים איפה ומתי כדאי להתחיל ללמוד משחק. אני לא חושב שאפשר ללמוד משחק לפני שאתה מתחיל להבין מי אתה, או לפחות מי אתה רוצה ושואף להיות. כל עוד אתה לא בן אדם מספיק מבושל בעיני עצמך, אין סיבה לנסות ולהיות שחקן מספיק מעניין בעיני אחרים. גיל הוא פקטור מרכזי בהתפתחות המשחקית, בייחוד לאור העובדה שאנחנו רק הולכים ונעשים יותר ויותר טיפשים עם הזמן. 

ועכשיו, השאלה למה זה עדין מסעיר אותנו ששחקן יוצא מהארון? למה? כי אנחנו יצורים סקרנים וחטטנים. מישהו יאהב פחות את אדוארד נורטון, ג'וד לאו, מייקל פסבינדר, דניאל דיי לואיס או ג'ייק גילנהול אם אחד מהם ייצא מהארון? התשובה די ברורה, ואם מישהו עונה אחרת מהצפוי, הוא ככל הנראה גם לא יודע מי זה דניאל דיי לואיס.

>> 22 מיתוסים על סקס להט"בי שחייבים לנפץ 

>> הקרבה גורלית: אהבת אם שתשאיר אתכם ללא מילים