כשהייתי בן 12, נשאלתי בפעם הראשונה שאלה שלא הייתי מוכן אליה, ומעבר לזה, גם חוויתי הומופוביה בפעם הראשונה. קראו לו אילן (שם בדוי), הוא פגש אותי בזמן שיעור בבית הספר מחוץ לכיתה. בדרכי חזרה מהשירותים, הוא צעק לי "נמרוד", ממגרש הספורט בזמן ששיחק שם כדורגל במהלך שיעור טבע. חששתי לעמוד מולו, גם כי לא היה מבין חוג חבריי וגם כי היה ילד גדול, שמן ורועש, אך בכל זאת התגברתי על החששות ונעמדתי מולו מפוחד ומבוהל. הוא כיווץ את פניו ושאל אותי "אתה הומו?", עניתי לו "לא", בטון שאומר "למה נראה לך?" והסתובבתי ללכת. אילן התקדם בזריזות לכיווני וירק עליי סמוחטה של רוק.

>> תתכוננו ליציאה מהארון המפתיעה של השנה 

>> "באתרי היכרויות ישר שואלים אותי על גודל האיבר שלי"

הייתי עלה נידף במשקלי ובאופיי. בלי לומר דבר, או להביט לאחור, ברחתי בריצה מהמגרש חזרה אל השירותים ושטפתי את חולצתי האדומה מתחת לכיור. לא חזרתי בחזרה אל שיעור הטבע, כי חששתי שילדים אחרים מכיתתי יזהו שהחולצה שלי רטובה ויחקרו אותי בשאלות, וכך הסוד שאז עוד לחלוטין לא היה קיים, יתגלה לכולם.

נמרוד דגן (צילום: צילום ביתי)
"הבנתי שיש לי קווים אדומים לגבי שאלות שאנשים מרשים לעצמם לשאול אותי"|צילום: צילום ביתי
עם השנים ועם הזמן, העלה הנידף שהייתי למד להשריש שורשים והפך לעץ קטן, שמדי פעם עדין מתנדנד ברוח כשסערה גדולה מתרחשת, אבל העץ הקטן שאני, גם למד להיות חסין ולעמוד על שלו כשצריך. אחרי התקרית עם אילן, מאותו יום, במשך שנים לא לבשתי חולצה בצבע אדום, אבל הבנתי שיש לי קווים אדומים לגבי שאלות שאנשים מרשים לעצמם לשאול אותי. אילן אמנם היה בסך הכול בן 12, וזה כמעט ולא פייר להעמיד אותו לדין 14 שנים לאחר מכן, או אפילו לתהות באופן פסיכולוגי, איך הרשה לעצמו לשאול שאלה כל כך ישירה, חשופה ואינטימית.

וזה שאינו יודע (אבל נורא רוצה) לשאול

כולנו קצת אילן, איפשהו שם בפנים. כולנו יודעים להיות קצת רעים ולעיתים לדאבוננו, כולנו קצת עושים לאחרים את מה ששנוא עלינו. כולנו סקרנים, כולנו חטטנים, כולנו נהנים לקבל אינפורמציה על חייהם של אנשים אחרים ולהביע את דעתנו עליה. כולנו בשלב כזה או אחר בחיינו, מצאנו את עצמנו מפשפשים בצהובונים ומלקטים מידע אודות אנשים, שאנשים אחרים דואגים לגרום לנו לחשוב שהחיים הפרטיים שלהם הם נחלת הכלל, או גרוע מזה: אמורים לעניין מישהו. האדם סקרן מטבעו לגבי הכול, וכך אני מוצא את עצמי מוצף בכל כמה ימים, על ידי שואלי שאלות, אלו שמעיזים לשאול שאלות שאין לי ספק שהם בעצמם לא היו רוצים למצוא את עצמם בסיטואציה שהם נדרשים לתת עליהן תשובות. לצערי, מעבר לסקרנות, מרבית האנשים סובלים גם מחוסר טאקט, לעיתים גם ממעט מאוד שכל.  

מאז ומתמיד מערכות יחסים הומוסקסואליות, סיקרנו ויצרו עניין בקרב כל מי שאינו כזה, ככל שאתה יותר רחוק וכלל שאתה מכיר פחות, אתה מתעניין יותר ואף מעז יותר לשאול שאלות שהן ללא ספק חודרניות ופולשניות למדי. אצל חלק מהאנשים הנטייה לשאול מגיעה באמת ובתמים מתוך נאיביות וחוסר ידע בנושא, לרוב סטרייטים חוטאים ביצר הסקרנות הזה שנובע מבורות, אך גם בתוך הקהילה הגאה, כולם מרגישים שזה לגיטימי לגמרי לקפוץ לרגע לתוך חדר המיטות שלך, לחטט, לשאול, לחקור ולאסוף מידע. 

נמרוד דגן (צילום: צילום ביתי)
"מערכת היחסים שלנו אינה חריגה ושונה משל זוגות הטרוסקסואלים"|צילום: צילום ביתי
"איך זה הולך אצלכם?", "מי הגבר ומי האישה?", "מי משלם על מי במסעדות?", "אתם לא שוכבים עם אנשים אחרים?", "איך אתה יודע שכריסטוף לא בוגד בך?", "אתה בוגד בו?", "זה נכון שלהומואים יש רק תנוחה אחת?", "זה נכון שהומואים חרמנים כל הזמן?", "זה נכון שכל ההומואים מנהלים מערכות יחסים פתוחות?", "אתם חושבים על לצרף?" - ובכן, התשובה היא לא. 

"אז מי הגבר ומי האישה אצלכם?"

ישנם סוגים שונים של אנשים וישנם סוגים שונים של מערכות יחסים. כולנו שונים, נכון גם כולנו דומים, אך לכל אחד מאיתנו מערכת יחסים מסוג אחר, חלומות, רצונות, פנטזיות ותשוקות אחרות. כל זוג בכל מערכת יחסים, הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית, בוחרים לעצמם את הדרך שבה הם רוצים ללכת, מציבים לעצמם את החוקים ואת המסגרת שבה הם רוצים לנהל את מערכת היחסים ביניהם. 

מלבד לעובדה שכריסטוף ואני, שנינו מטילים את מימינו בעמידה ולא מנהלים ויכוחים או מלחמות אסטרטגיות לגבי מי לא הוריד את הקרש, מערכת היחסים שלנו אינה חריגה ושונה משל זוגות הטרוסקסואלים, שגם הם אגב, לעיתים (80% מחבריי, אבל לעיתים נשמע טוב יותר) מנהלים מערכות יחסים פתוחות, שלא נאמר בוגדים בבני זוגם. מכאן ניתן להסיק שגם אם התא המשפחתי אינו מורכב מ100% של טסטוסטרון, הבחירה איך לנהל את מערכת היחסים שלך היא בידיך, ואין זה משנה אם היא חד מינית או לא. אז אולי אפשר להבין את זה ולהפסיק לשאול?

נמרוד דגן (צילום: צילום ביתי)
"בואו נלמד לכבד את האחר, את צניעותו ואת גבולותיו"|צילום: צילום ביתי
היותי גיי, מחוץ לארון, לא מאפשרת לכל אחד לפתוח את דלת ארון הבגדים שלי, לבדוק מה מידת הנעלים שלי, ועם איזה סוג של תחתונים אני הולך לישון בלילה. אני מבין שהלא ידוע והלא מוכר, נראה לעיתים מסקרן ומעניין, אך האמינו לי שכולנו קנאים לפרטיותנו, ויש הרבה מידע שאנחנו באמת שמחים לשמור לעצמנו. 

הסקרנות הרגה את החתול

עזבו את הסטיגמות העתיקות, ובעיקר תפסיקו לסמוך על מה שמספרים לכם ועל מה שאתם רואים בטלוויזיה. חייהם של ההומוסקסואלים נראים שונה מאוד מחייהם של בריאן וג'סטין, ורובנו לא פוקדים את מועדון "בבילון" לעיתים תכופות או בכלל, ולא, לא רק בגלל שהוא בפיטסבורג. בואו נלמד לכבד את האחר, את צניעותו ואת גבולותיו. אני לא אוהב שאנשים מרשים לעצמם לדחוף את האף אל תוך חדר המיטות שלי, הוא שלי ולא של אף אחד אחר. העובדה שאני גיי, לא נותנת לאף אחד את האפשרות להכניס אותי אל מחקר חברתי ופולשני. 

ולמען הסר ספק, כריסטוף ואני, כל אחד בנפרד, כבר ניסה וחווה וטעם מספיק בחייו. בחרנו במערכת יחסים מונוגמית לא כי אנחנו נאיביים, אלא מתוך הבנה והסכמה שזה הרצון המשותף של שנינו. אנחנו לא חושבים או מעוניינים לצרף או להצטרף כי מספיק טוב לנו אחד עם השני, לא חסר לנו דבר ואנו נהנים מאתגר המונוגמיה, ובעיקר לאהוב אחד את השני ולהיות שייכים אחד לשני. חוץ מזה ש"מערכת יחסים אקסקלוסיבית" תמיד צלצלה לי יותר טוב באוזן. אז מעבר למחמאה שבדבר, אפשר לחסוך מאיתנו את ההצעות בתיבת הדואר של הפייסבוק. 

אגב, היום אני כבר כן לובש אדום, אבל במקרה ואראה את אילן מתקדם לעברי ברחוב, אנסה לחצות לצד השני, ואם לא, לפחות אעשה את הטריק המוכר והידוע של: "קיבלתי הודעה מאוד חשובה לסמארטפון שלי ואני לא יכול להסיר ממנו את העיניים". 

>> "גם אם יהיה לו סטוץ מדהים, האהבה שלנו לא בסכנה"

>> המנצחת בקטגוריית 'המסיבה עם הכי פחות בגדים' בתל אביב