כשהייתי בכיתה ו', הייתי לוקח את הדרך הארוכה לבית-הספר.

בתכל'ס, יכולתי להגיע בארבע דקות בדיוק, אבל בכל בוקר הייתי יוצא עשר דקות מוקדם יותר, ועושה עיקוף.
במקום לחתוך דוך ולהגיע, הייתי פונה ימינה, הולך דרך שדה נטוש ונכנס מהכניסה המשנית של בית-הספר.
תמונה מצחיקה – ילד קטן עם ילקוט גדול, לבוש בחולצה כתומה ובעיניים ירוקות, צועד בשביל עפר נטוש בתוך שדה ענק, ומשאיר ענן אבק מאחוריו.

ככה יום יום.

פעם אחת התעכבתי בבית ופחדתי לאחר (כן, הייתי ילד חנאנה, מה לעשות...) – אז נאלצתי לקחת את הדרך הקצרה, וכל מה שפחדתי ממנו חיכה לי, שוב, ליד שער הברזל הסגול בכניסה הראשית.

"י'הומו".

ואז "יקוקסינל".

ואז צחוק של ילד אחד. ואז צחוק של עשרה.

הייתי ילד אחר. לא השתלבתי בנוף העפולאי, וכשכל הבנים היו מזיעים ומשתוללים במגרש הכדורגל – אני נשארתי בכיתה וכתבתי שירים.

העניין הזה לא כל כך מצא חן בעיני איזה בריון אחד שהחליט לעשות לי את המוות.

אז בכל בוקר, כשהייתי מגיע לבית-הספר, הוא היה שולף עליי את המילים שלו ולא מפסיק עד שהייתי נבלע, מכופף מעלבון, בתוך הבניין.

התביישתי לספר למישהו, אז הייתי נושך את השפתיים בגאווה כדי לא לבכות, סופר עד עשר וממהר לתפוס את הכסא שלי, בשורה הראשונה בכיתה. הסיפור הזה לא נפסק, אז מצאתי לעצמי פתרון – לעשות את הדרך הארוכה ולהיכנס בכל בוקר מהכניסה המשנית. ככה לא הייתי צריך להיתקל בו ולתת למילים שלו לחורר אותי. העניין הזה נמשך כמה חודשים טובים, ולא היה אכפת לי לצעוד גם שעתיים בחום, העיקר לא לפגוש אותו.

נעם חורב (צילום: דביר גיחז)
נעם חורב|צילום: דביר גיחז

בכיתה ז' עברנו לחטיבה. מישהו כנראה החליט להעמיד אותי במבחן, והבריון ההוא שובץ בכיתה שלי. אז מילד פעיל, שמצביע בכיתה, שנבחר למועצת תלמידים, ששואל שאלות – הפכתי לדג. התמקמתי לי בשורה האחרונה של הכיתה ועשיתי הכול כדי להיעלם. את השיעור הייתי מעביר בכתיבת שירים במחברת, והיא ספגה את כל מה שכל כך רציתי להגיד ולא יכולתי. 

כשהמורה הייתה פונה אליי – הייתי מגמגם ומתפלל בלב שהיא תעזוב אותי בשקט. הפכתי להיות ילד שקוף ופחדתי להוציא מילה כי ידעתי שברגע שאמשוך טיפת תשומת לב, הבריון ההוא יתעורר, ואני אהפוך להיות שק החבטות שלו שוב.

כשיום הלימודים היה נגמר, הייתי חוטף את הילקוט שלי וטס החוצה כמו משוגע, הכול כדי להספיק לצאת מבית-ספר במהירות בלי שהוא יראה אותי.

הבריון הטיפש הזה שיתק אותי לחלוטין.

18 שנה בערך עברו מאז, ושום דבר כבר לא יחזיר לי את הזמן האבוד ההוא - את השנים השלמות בהן שתקתי, את הקילומטרים המיותרים אותם הלכתי, ואת תחושות האשמה והשנאה העצמית של "למה אני לא כמו כולם?". 

לא פגשתי אותו מאז, את הבריון. עד לא מזמן. הוא עמד שם, ונוכחתי להבין שמילד טיפש הוא הפך להיות מבוגר טיפש. פגשתי אותו - בכותרות העיתונים, בראיונות הטלוויזיה וברשימת אחת המפלגות שרצות לכנסת העשרים.
פגשתי אותו בדמותו של בצלאל סמוטריץ מ"הבית היהודי"' שהצהיר השבוע שהוא "הומופוב גאה".

נכון, זה לא ממש הוא. אבל זה כל כך הוא. הוא מייצג מבחינתי, את כל מה שהבריון ההוא מהילדות שלי ייצג – רק שהפעם, הוא לא ילד אידיוט בן 11 אלא מבוגר עם אחריות שרוצה להיכנס למערך ההנהגה של המדינה הזאת.
ויש להם, תאמינו לי, לבצלאל ולבריון – את אותו המבט בעיניים. מלא אטימות ושנאה. ויש להם את אותה הפחדנות. פחדנות מכל מי ששונה מהם. ויש להם את אותה הדרך, חסרת האנושיות, להפיץ את החושך שלהם – אם בכסות מילים מכוערות ליד שער בית הספר ואם בכסות מצעד הבהמות בירושלים.

אז אני רוצה להגיד לכם – בריון יקר ובצלאל יקר, ששניכם בעצם אותו האיש מבחינתי – אף אחד, אף אחד, אף אחד לא ייקח יותר את הדרך הארוכה לבית הספר. בטח לא אני. אף אחד לא ייעלם. אף אחד לא ישתוק. אף אחד לא יתיישב בשורה האחרונה בכיתה.

אם יש לכם בעיה עם דרך החיים של מישהו ששונה מכם - קחו אתם את הדרך הארוכה לבית הספר, או יודעים מה - אל תגיעו בכלל.

ובאשר אליי... את המילים שכתבתי במחברת שלי, בזמן שקיוויתי להיקבר באדמה מבושה, כל המדינה שרה היום. אז לא רק שאני לא שותק יותר - אני צועק, על אפכם ועל חמתכם, את כל מה שגרמתם לי שניכם לא להגיד כל כך הרבה זמן.

אשמח מאוד אם תשתפו כמה שיותר, ותצביעו למי שתצביעו - רק אל תצביעו לשנאה.

 

נעם חורב, פזמונאי, זוכה 2 פרסי אקו"ם