גאווה
נעמה כהן (צילום: נעמה קליימן)
כהן. "קל יותר לדקלם מנטרות נורמטיביות מאשר לעשות בדק בית"
|
צילום: נעמה קליימן

"אני לסבית אבל לפעמים בא לי גבר - אז מה?"

נעמה כהן טוענת שלפעמים לסביות מתגעגעות לחיקו השעיר של הגבר ולשרביט הקסם שלו שמותאם אנטומית לגופן, ושהמשפט "בא לי גבר" לא זר ללסבית המתחילה או לזו המנוסה. בטור אישי חושפני היא מנסה להבין מה זה בעצם אומר אם מדי פעם חלק מהלסביות חושקות בגברים

נעמה כהן | mako גאווה | פורסם 07:00 27.07.16 

שנה גודל אות

"אני לא פוסלת להיות עם גבר" - משפט שאמרתי לא פעם ומשפט ששמעתי לא אחת וככל הנראה מזמרות אותו ברגע זה כמה וכמה לסביות. כשנפרדתי מהמיתולגית שלי, דיקלמתי בקולי קולות "שפה נגמר הפרק שלי עם נשים והחל מעכשיו אני מעוניינת רק בגברים", מיותר לציין שזה נשמע אמין בדיוק כמו כל מילה שיוצאת לביבי מהפה. אבל בזמנו, תחת ההריסות של הנפש שלי, האמנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה ויותר מזה ידעתי שזה בדיוק מה שהמשפחה שלי רוצה ובמקום בו אני הייתי, אמבה חסרת צורה וקווי מתאר בת 26, היה קל להתאים את עצמי לרצונות של האחרים מאשר לאלו האמיתיים שלי.

>> בחנו את עצמכם: האם אתם הומופובים?

>> "שתיהן האימהות שלי והפן הביולוגי לא משחק תפקיד"

כי ככה זה, כשמאבדים אחיזה אמיתית על הנפש השברירית שלנו, כולנו מחפשים ללא הרף אחר עוגן, כזה שיקרקע אותנו בתוך הסערה המתחוללת. כולנו משוועים לשקט אפילו אם אנחנו קושרים אותו למשהו שלא באמת קיים. באופן מטריד אותו ה"שקט" שאני חיפשתי אז ברגעי השבר, היה נעוץ בהיותי ילדה טובה נורמה, ולכן האופציה הזו להיות עם גבר, גם אם היא הייתה רק בחזקת אמירה אל תוך החלל, העניקה לי שקט תעשייתי. באותה העת גבר ייצג בעיניי את הנורמטיביות, את החיים הנורמליים, את המשפחה הנורמלית, את "האני הנורמלית" שחייה ככל הנראה לא נמצאים על סף קריסה.

אנחנו מבלות זמן רב בלנסות להבין מי אנחנו ומה אנחנו באמת רוצות, ובדיוק במקומות האלה שאנחנו נראות כמו מר גמיש, אנחנו נמתחות לכל הכיוונים, בודקות כל דבר ומבקשות תשובות לכל אותם סימני שאלה, לכן המשפט "אני רוצה גברים" הוא לא משפט זר ללסבית המתחילה או לזו המנוסה. רק לומר את המילים הללו גורם לנו להרגיש שאנחנו עוד לא מקרה אבוד ושיש לנו עוד סיכוי להינצל מאש הגיהנום, לפחות כך אני הרגשתי אז.

נעמה כהן (צילום: נעמה קליימן)
"מה בין רגש לפיזיולוגיה?"
|
צילום: נעמה קליימן
לפני שחלקנו נופלות מהגדר לצד מסויים, אנחנו בין לבין. בין מה שאנחנו מרגישות למה שמצפים מאיתנו בעיקר. אז אנחנו לא פוסלות ולא שוללות ולא מתיימרות לדעת מה יהיה. "הכל פתוח" זו אמירה מדוייקת למי שמבין שלצד זה יש לנו את היכולת ואולי אפילו החובה לכוון למשהו, לדייק את עצמנו, את מה שאנחנו רוצים, את מה שנכון לנו, את מי שאנחנו. אז ורק אז, באמת יהיה מה שיהיה ומה שצריך לקרות יקרה. הגישה הדטרמיניסטית, זו שפוטרת אותנו מלקחת אחריות על עצמנו וזורקת הכל על הגורל, היא בעיקר גישה של פחדנים, פחדנים לרגע או פחדנים לאורך זמן. תמיד יותר קל להעביר אחריות עטופה בסרט, מאשר לאמץ אותה אלייך. תמיד קל יותר לרצות את האמא שמבקשת ממך לא לפסול את האפשרות להיות עם גבר, תמיד קל יותר לדקלם מנטרות נורמטיביות מאשר לעשות בדק בית.

מאפשרות "חגיגה גברית" מתוך הכרה בצורך

כשהוא הציע לבוא אליי, לא פסלתי את האפשרות שנשכב, כי מה בין זה לבין אהבה? מה בין רגש לפיזיולוגיה? לפעמים חלקנו מתגעגעות לחיקו השעיר של הגבר ולשרביט הקסם שלו שמותאם אנטומית לגופינו, לפעמים זהו צורך פיזי בלבד שאין בו עומק או מהות. יש הרבה זוגות של לסביות אשר מאפשרות "חגיגה גברית" אחת לכמה זמן מתוך הכרה בצורך המיני והפיזי הזה, יש כאלה אשר מוצאות סיפוק בסטרפ און סיליקוני, יש כאלה שהאיבר הזה מאיים ומטריד אותן בו זמנית וכאלה שהוא לא מעורר בהן אף עניין.

לפרקים, אני מגדירה את עצמי ביסקסואלית, כי יש משהו בגוף הגברי שעושה לי את זה לצד משהו בנפש הנשית שמרתק אותי. בין כל אחת ממערכות היחסים שלי עם אישה, הייתי עם גבר. כלומר, ידעתי אותו במובן התנכ"י, מעולם לא התאהבתי בהם או ניהלתי איתם זוגיות וזו עובדה. אני מאמינה שביסקסואליות קיימת אבל היא לא מאוזנת, תמיד יש צד דומיננטי יותר, שולט יותר, נוכח יותר. "בא לי גבר" הוא "בא לי" כזה שחוזר על עצמו ושמעתי אותו לא פעם מכמה מחברותיי ומכרותיי. הוא נאמר בעיקר ברגעי חרמנות או ברגעים שבת הזוג שלהן עלתה להן על כל העצבים והדרמה בבית חגגה. תמיד נדמה לנו שאנחנו הרגישות והנפיצות, והגבר הוא השטחי והשטוח וכזה שלא מזיז לו הרבה, ניאדרטלי בקיצור. 

זוג לסביות עם גבר (צילום: ShutterStock)
"לפעמים זהו צורך פיזי בלבד שאין בו עומק או מהות"
|
צילום: ShutterStock

"את מולדת או שזה מבחירה?"

אז מה זה בעצם אומר עליי אם מידי פעם בא לי גבר? אם מדי פעם חלקנו פונות לשם לשם הניסיון או הבריחה או סיפוק הצרכים? לפעמים יש לי תחושה שאנחנו מחוייבים להתאים בדיוק מופלא לכל אותן ההגדרות הקיימות; "אז מה את? את לסבית? את סטרייטית? את ביסקסואלית? את סתם סקרנית?". תתפלאו, אבל השאלות האלה לא נשאלות רק בשולחן עגול של דודים ודודות אלא גם בקרב הקהילה הלהט"בית. גם שם מבקשים שנגדיר את עצמנו ונתאים את עצמנו לאחת מהנישות המרובות, משל היינו שמלות הוט קוטור על ישבנה של קים קרדשיאן.

"את מולדת או שזה מבחירה?", זו בעיניי השאלה הלגיטימית שיכולה לפטור הרבה אנשים מהעול של להיות חלק מהקהילה רק אם הם מולדים. אני לא מערערת על העיקרון הגנטי להיפך, אני מסכימה איתו, אבל לצד אלו המולדים יש כאלה שעשו בחירה אמיתית, אמיצה ומודעת וכאלה המאמינים שמיניות ומגדר הם מושגים נזילים. אני יכולה להבין שקיום של בחירה חופשית במקום הזה לא נותן קונטרה חזקה מספיק לטיעון הנורמטיביות, וכשם שהנורמטיביות היא אכסיומה בקרב דובריה כך הגנטיקה היא אכסיומה בקירבנו.

אולי בעוד כמה שנים כשלהיות הומו או לסבית או כל ההגדרות שהן פועל יוצא, לא ירים כל כך הרבה גבות ותהיות, ולשאול "אם היא מתחתנת עם גבר או אישה" תהיה שאלה לגיטימית ובסיסית, אולי אז נוכל להרפות קצת את ידינו מהאכסיומות. מכאן או מכאן, בין אם "בא לי גבר" נאמר ברגע של חרמנות או "אני לא שוללת גברים" מגיע מתוך הרצון לשקט או בהתאמה להגדרה המינית הפלואידית, יש ימים שבהם בא לי גבר, לדבר איתו או להזדיין איתו או לפלרטט איתו. נו אז מה?

>> 9 סצנות סקס בין גברים ששרפו לנו את הטלוויזיה

>> "שואלים אותי אם חסרה לי אישה בזוגיות עם תום"