מאז שאני ילד, החלום שלי תמיד היה שיום אחד אמצא את עצמי גר במקום זר וקר, קצת משונה וקצת מנוכר, שלא אדע את השפה ולא אבין את השיטה, שאהיה חייזר. נשמע לכם מוזר? בצדק. זה מעולם לא היה החלום שלי או כנראה של אף ילד, ובכל זאת, זו תהיה המציאות שלי בפרק הקרוב של חיי.

אז איך הגעתי למצב הזה? יש מספר כותרות אפשריות לסיפור שלי. אהבה יכולה הייתה להיות אחת מהן, גם תעוזה או הרפתקנות יכלו להתמודד על תואר הכותרת בלי בושה. מצד שני, גם כותרות כמו ייאוש, בירוקרטיה ותסכול היו מתארות לא רע את המצב.  לעת עתה נדמה לי שאת הכותרת לסיפור שלי אבחר רק לאחר שאגלה את סופו.

אז קוראים לי מתן, אני בן 38, והעצמות האלה עברו כבר כמה גלגולים וטעמו גוונים שונים של החיים. נולדתי וגדלתי ולמדתי ונלחמתי והשתחררתי ומלצרתי וטסתי ומכרתי ושיקרתי והרווחתי וחייכתי ושתיתי וזיינתי ובכיתי וחגגתי ובלעתי ובגדתי וסלחתי ונשברתי ונסעתי וטעמתי והבנתי וחזרתי ומצאתי וחיפשתי וטעיתי ושכחתי וכתבתי והצלחתי ושנאתי ועזבתי וטיילתי ונשארתי ומיציתי והגעתי. ואהבה לא מצאתי.

מכסה חזק, תוצרת גרמניה

ופתאום, לפני שנה ועוד כמה חודשים, זה קרה. המכסה שלי מצא (כלומר מצאה) אותי, במקום לא צפוי ובעיתוי מעט הזוי. אבל ככה זה עם מכסה, כשהוא מתאים - כל השאר לא משנה. על אחת כמה וכמה כשמדובר במכסה חזק, תוצרת גרמניה. כזה אני, מסביר פנים לתיירת, ואם התיירת מסכימה, אני מסביר לה גם על שאר חלקי הגוף.

אז חיינו לנו זוגתי האירופאית ואנוכי בנחת ובפנאן בציון היפה והיקרה, בעיר תל אביב הפרועה והפצועה, בדירה שכורה ואפורה. עבדנו קשה, התפרנסנו בקושי, אז לא אכלנו בחוץ אבל שמחנו מבפנים. כמו כל זוג שעטנז הקפדנו לפנק את עצמנו מפעם לפעם בימים ארוכים במשרד הפנים.

ישיבה במסדרון ההמתנה במחלקת ההגירה היא חוויה שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר אחר, אולי מלבד עקירת שן בינה תוך כדי צפייה ב״סברי מרנן״. זוגות זוגות מעורבים יושבים שם, הגבר תמיד ישראלי ועייף, האישה תמיד מטופחת, או פיליפינית. כל הגברים בוחנים את הסחורה של המתחרים, ויחד כולם מתחרים על הזכות להמתין, אך אל דאגה, יש מספיק המתנה לכולם.

אחרי מספר סיבובים של המחוג הגדול, או של כדור הארץ, סלקטור מנומנם מכריז שהגיע התור שלנו לראיון. פה אנחנו נדרשים להסביר למה לכל הרוחות שבחורה כמוה תשים על מישהו כמוני, ויותר מזה, למה שאדם שפוי בנפשו יוותר על האפשרות לגור בגרמניה תמורת הזכות לגור בישראל? האמת, שאלה לא רעה בכלל.

אם זה היה תלוי בי, לעולם לא היינו עוברים את האודישן, כנראה שאפילו לא היינו מתעוררים בזמן. אבל זוגתי למי שעוד לא הבין, היא גרמניה. מסוג המתוקתק והמסודר. היא התכוננה לאירוע כאילו היה מדובר בפרק של CSI והביאה לפגישה ארגז הוכחות לאמינות הקשר בינינו: מפלטי שיחות והודעות ווטסאפ עבור לתמונות זוגיות, תמונות עם המשפחה, תמונות עם חברים, תמונות עם זרים וצילומי MRI.  הבחורה שמולנו, זו שבידיה הסמכות להחליט אם זוגתי רשאית לקבל ויזה, היישירה אלי מבט ואמרה - יש לך משהו עם אימוג׳י של קקי מחייך אתה, הא? לפני שהפסקתי לגמגם היא אישרה למכסה שלי ויזה מסוג אות ומספר כלשהו ואמרה ״תבואו שוב שנה הבאה. וגם שנה אחרי זה. ובעצם כל שנה עד שיימאס לנו״. אמרנו בסדר בגרמנית ובעברית והלכנו.

מתן לוי  (צילום: צילום ביתי)
זמן קבלת החלטות בחיים. מתן לוי|צילום: צילום ביתי

מזל טוב, את יכולה לשלם עכשיו המון מיסים

הוויזה החדשה הקנתה לזוגתי את הזכות לעבוד, ולא רק - אלא גם את הזכות המוגדלת לשלם מיסים גבוהים יותר מאזרח רגיל. מה עוד היא הקנתה לה ? ובכן פחות או יותר כלום. ואם זה לא מספיק, בשבועות הבאים גיליתי שני דברים שלא ידעתי קודם לכן, לא בהכרח בסדר הזה:

1. לאישה שאיתה אני חי אין בארץ שום כיסוי רפואי, כלום, נאדה, שום דבר.
2. האישה שאיתה אני חי נושאת ברחמה את הילד שלי.

פאניקה ? ביג טיים. זמן קבלת החלטות בחיים, החלטות של חיים או גרידה.

כמעט שבעה חודשים עברו מאז אותה הפאניקה. ועוד רגע אני טס מכאן.  אורז את החיים והכלב לתוך מזוודה וכלוב, או להיפך. יכולתי להתמקד בלכעוס על המדינה שלא פרגנה לי ולמשפחה ששאפתי ליצור בה. במקום זה אני מעדיף להודות לה על החוויה שהיא אונסת אותי לטעום. את הפרק הקרוב בחיי אעביר בעיר קטנה בגרמניה בשם ברגישגלדבך, שם ממוצע הגילאים והמשקל מתחרים זה בזה באופן קבוע והקיץ מוציא גימלים כדי לא להגיע. משם הגיעה האהבה שלי ועל אף העובדה שהמקום הזה קרוב לוודאי משעמם יותר ממרתון של ״החוליה החלשה״, למקום הזה אני עומד לקרוא בית.

פה ייוולד הילד שלי ופה יטייל הכלב שלי. פה אני אקנה בלילה חיתולים ופה אני אקח מספר בקופת חולים.  והכל פה אותו דבר, רק שונה לחלוטין, ובגרמנית, וקר, וקר.  בקרוב מאוד אזכה להבין איך אומרים וכיצד נראים בגרמנית ״טיפת חלב״, ״סופר פארם״, ״קורס הכנה ללידה״ או ״ביטוח לאומי״. אבל הרגע המרגש ביותר, מלבד הלידה, יהיה קרוב לוודאי המפגש עם הסניף הגרמני של משרד הפנים.

בחיי הלא קצרים הספקתי להחליף כבר לא מעט תחומי עניין, עיסוק ופרנסה, ולאחרונה אף סיימתי את הכשרתי כמטפל באמצעות כלבים. אבל בחודשים הקרובים אפתח בקריירה חדשה, מרגשת ומלחיצה - הפרויקט הקרוב שלי הוא פשוט להיות אבא. טוב, אולי פשוט זה לא הולך להיות.

ובנקודה הזו, בדיוק ברגע שבו אני יוצא להרפתקת חיי, אני מזמין אתכם להיכנס לי לחיים. חיים של אדם בן 38, כזה שאין לו שום מושג או רקע בגידול תינוק, אבל עדיין משוכנע שהוא מבין את העולם ויודע בדיוק מה הוא רוצה. חיים של ישראלי קצת מודרני וקצת עתיק בעיר קטנה ומוזרה בגרמניה. תאחלו לי פיל גלוק, הא? (שזה "בהצלחה" בגרמנית, סתם שתדעו)

>> הגבר הזה נתפס עושה את המעשה הכי מדהים למען אשתו