את חוזרת לעבודה. מנסה להחזיר את הפסים לרכבת שלך, אחרי שעצרת בתחנת טיפת חלב לכמה חודשים, וכל מה שאת רוצה להרגיש זה כמו מקודם. את הרי נשארת אותו דבר, חוזרת לאותה עבודה (שאת דווקא ממש אוהבת), הפעם רק בשדרוג של פלוס קטן בת"ז ואהבה גדולה שנוספה לחיים שלך. אז למה הפלוס הזה הופך מהר מאוד למינוס?

שלא תטעו לרגע, אני לא איזה פמיניסטית קיצונית, אבל העניין הזה מחרפן אותי ולא יכולתי לעצור את עצמי מלכתוב את הטור הזה , בטורים הכי גבוהים, כי מי יודע? אולי במקרה זה יצליח להשתיק את האנשים הקטנים האלה שבוחשים בכל מקום בלי לראות את הצד השני ולסמן עלינו איקסים כאילו אנחנו איזה טופס לוטו.

יש תחושה שברגע שאת חוזרת מחופשת הלידה עם הטייטל החדש "אימא" (או רחמנא ליצלן אמא לשניים), ברגע אחד את מסומנת באיקס אדום ואת נטולת היסטוריה. כי זה לא משנה מה היית ומה נתת עד שילדת, הרי שעכשיו תצטרכי לעבוד פי אלף יותר קשה כדי להצדיק את זה שאת אמנם אימא אבל עדיין עובדת מעולה ומסורה, למה? ככה.
                                                      
הפכת לאימא? תשלמי על זה, את צריכה שעת הנקה בשנה הראשונה? (עפ"י חוק) כבר נמצא את הדרך שתשלימי אותה בריבוע, את הולכת להחסיר יותר עכשיו בגלל תינוק חולה או עוד לילה לבן?  אין בעיה - תעבדי גם בלילות או בסופ"ש ,ויש אפילו נשמות טובות שיקבלו את האימהות החדשה שלך בפיטורין בהקדם האפשרי (כי עכשיו את פחות פנויה טוטאלית לעבודה 24/7 הרי יש לך תינוק בבית) או בקיצור אימא יקרה שימי לב, מכשול ענק לפניך.

האנשים הקטנים במסדרון

ואז את מבינה שעשית טעות קטנה, נולדת אישה, ולא סתם נולדת אישה, עוד העזת לפלס לעצמך קריירה בתוך החיים האלה ולשאוף להצליח. וכאילו שזה לא מספיק, אז ברוב חוצפתך את גם מעזה להיות מוכשרת. באמת שהגזמת לגמרי. זה נורא מרגיז מסתבר השילוב הזה של אישה, מוכשרת ואימא, אז מישהו יהיה חייב למצוא משהו נגדך, וזה בדרך כלל אנשים קטנים שלצערי נמצאים בכל מסדרון ומישהו נותן להם לגיטימציה להתנהג ככה.

עכשיו יש כאן בעיה, כי הרי אי אפשר לבוא בטענה נגד הכישורים שלך, הלוא כבר הוכחת את עצמך מספיק, זכית בפרסים והוקרה, את זה תודה לאל אי אפשר לקחת ממך. אז מה כן אפשר? הפתרון המיידי והמהיר הוא להתמרמר על שעות העבודה שלך. הכי קל, ולך – אין מה להגיד כי הרי אין לך שליטה על זה שאת רוצה להניק ולהעניק לתינוקת שלך כמה שאת יכולה במסגרת אימא עובדת, אבל זה לא מעניין את כולם לצערי. 

עינת אקר (צילום: צילום ביתי)
כל משפט שתגידי במסדרון על התינוקת ישמש נגדך בישיבת הנהלה|צילום: צילום ביתי

כי באמת נסחפנו לגמרי שאנחנו חוזרות מהר (מחופשת הלידה שהמדינה מפרגנת לנו 15 שעות אהה...שבועות) לעבודה, כשהלילות שלנו עדיין לבנים, כשאנחנו עוד קמות לתינוקת בשתיים ושוב בחמש בבוקר, מטפלות בעוד ילד שצריך להגיע לגן ולקבל יחס ואהבה בשעות המעטות שיש לנו ביחד במהלך היום, ואז מנסות לעשות הכול כדי לרצות גם את הבוסים שלנו ולהצדיק את מקום העבודה שלנו ואת הכיסא ששמרו לנו עליו כמה חודשים , ואיכשהו מכל זה יוצאות אשמות ולא בסדר. מכל כיוון.

למה כוסאמק, למה? מה, אני צריכה להרגיש אשמה שעשני אישה ולא טיפשה? למה יש את הגישה הזאת של לתת לנשים להרגיש לא בסדר כשהן חוזרות מחופשת לידה כאילו מינימום בילו בקאריביים ועכשיו צריכות לשלם על זה בקריעת תחת אינטנסיבית? למה נראה לכל מיני מנהלים לגיטימי לדרוש דווקא יותר מנשים שרק חוזרות מחופשת לידה, וכמובן לא דיברתי על פחות, רק על אותו דבר. ברור לי שגם הם צריכים לנהל פה עסק, וצריך לשמור על איזון מסוים, אבל לא צריך לשחק על זה שאת אימא טרייה ושכל משפט שתגידי במסדרון על התינוקת ישמש נגדך בישיבת הנהלה.  

הבעיה היא שהם אף פעם לא דורשים אותו דבר כמו פעם. עכשיו הם רוצים יותר. ואת? לך יש פחות לתת, לא כי את לא רוצה, לא כי את לא מסוגלת, (עוד לא הומצא המחקר שמוכיח שצירי לידה פוגעים בכישרון היצירתי שלך), אבל מכורח הטבע יש לך שעת הנקה (וסליחה באמת גם על זה) וזה אפילו מוגדר בחוק לשנת הלידה הראשונה, אז היי, בבקשה אל תקומי מהכיסא להשתין כי גם ככה את עובדת שעה פחות, ובבקשה אל תרדי לצהריים כי את עובדת שעה פחות ובבקשה אל תקטרי על עומס כי את עובדת שעה פחות ובבקשה תעבדי גם בלילה כי את עובדת שעה פחות ובבקשה תהיי מבריקה בכל שנייה כי את עובדת שעה פחות.

ואני בכוונה כותבת ברבות כי אני חוויתי את זה בעבר ולצערי כל הזמן נתקלת בהרבה אימהות כמוני שחוזרות לעבודה ו"זוכות" ליחס כזה, כאילו לא מספיק שאנחנו מתמודדות עם ההיריון, הלידה, השינויים ההורמונליים הפיזיים והנפשיים - עכשיו אנחנו גם צריכות להרגיש סוג ז', כאילו מסומנות, כי יש לנו 2 ילדים וזה אופציות ליותר ימי מחלה יותר קרייססים בבית, יותר עניין בחיים האישיים - אז אנחנו צריכות להוכיח את עצמנו פי 8 יותר מכל רווק הולל שמסתובב בחברה ומספר על הסטוצים שלו. יודעים מה? אני שמה קצוץ. אני לא מוכנה ליפול לזה, אני חושבת שיש נשים מספיק מוכשרות ואם המנהלים שלהן לא מעריכים אותן כמו שהן זאת בעיה של המערכת והפסד שלהם.

מצאתי את עצמי בחל"ד הקודם נשברת ממשפטים של אנשים אטומים או פשוט נטולי פלוסים (זאת ההגדרה שלי לילדים כי לא סתם רושמים את זה ככה במשרד הפנים) אבל הפעם החלטתי להפסיק להתנצל שאני אימא ומי ייתן ומשהו ישתנה שם למעלה, לכו תדעו אולי איזה ראשת ממשלה לא תזיק כאן, אה, סליחה, זה לא יקרה, כי בטח יהיו לה ילדים.

>> לטורים נוספים של עינת אקר