הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה הוא שאת יום הגרידה, שהגיע כשלושה חודשים אחרי, אני לא זוכרת בכלל. אפילו לא את התאריך או איזה יום בשבוע זה היה. רק את הכאב הנוראי שהרגשתי בלב. כאילו היקום בעצמו אומר לי ממש: "את כל השאר את יכולה לשכוח אבל את זה אין שום סיכוי"
באותו יום נשארתי בבית, וגם יום אחרי וגם עוד יום אחרי זה. חשבתי שאנוח ואתאושש מכל הבאסה שעטפה אותי - זה לא ממש עזר. בפועל, גם שנה אחרי, הבאסה עדיין עוטפת אותי מפעם לפעם. בכלל קשה לי לחשוב על ההפלה בלי לחשוב שאולי אני היחידה שבכלל זוכרת שהייתי אי פעם בהיריון הזה. מסביבי כולם רוצים שנסתכל קדימה ונראה רק את ההיריון התקין הבא שייגמר טוב. תכלס, למי בכלל יש זמן להתעסק עם היריונות שלא שורדים או עם ילדים שלא נולדים?
עוד ב-9 חודשים:
>> גבר בלאי: איך מרגיש הצד הגברי בטיפולי פוריות
>> עדיין במצג עכוז? הכול על היפוך עובר
>> 10 סימנים מפתיעים שאת אוטוטו יולדת
"הייתה הפלה"
זה מעניין איך שהזיכרון שלנו עובד. אחד הדברים הנוראים שקרו לי באותם ימים הוא שיחת הטלפון הארורה לפקידה של הרופא שאמור היה לבצע את השקיפות העורפית שבוע אחרי שכבר לא היה עובר לשקף. אני זוכרת אותה מילה במילה. התקשרתי לבטל את התור משהו כמו יומיים אחרי הגרידה. העיניים היו אדומות מדמעות איומות שלא משתפות איתי פעולה ונשארות לי עמוק בגרון, הלב כמו פצע פתוח עם המון מלח צורב. מהצד השני אני שומעת את הקול שלה עונה: "שלום המרפאה של דר' משהו, איך אני יכולה לעזור?"
"אני רוצה לבטל את התור שיש לי בשבוע הבא לדר' משהו", אמרתי.
מהצד השני של הקו אני שומעת אותה שואלת: "אפשר לשאול למה?"
"כן, הייתה הפלה". כאילו שלי זה בכלל לא קרה, כאילו שהייתה הפלה למישהו ביקום, אבל זה ממש לא קשור אליי. אגב, עד היום לא תשמעו אותי אומרת את המילים הפלה ואני באותו משפט, במקום זה, אמרתי לה: "אני כבר לא בהיריון".
אחרי זה אני עוד שומעת בליל של מילים שעונות משהו על צער, ו"פעם הבאה" - ואז ניתוק שמחזיר אותי בשנייה לדקות של אחרי הגרידה ולעיניים האדומות שסוף כל סוף משתפות פעולה ובוכות את הכול החוצה. אחרי זה בכיתי עוד כמה ימים בלי הפסקה כמעט. בכיתי כשישנתי, בכיתי כשאכלתי, כשצחצחתי שיניים כשראיתי טלוויזיה, בכיתי כשליטפתי את סמי הכלב שלנו ואחרי שפיצקוש שלנו הלכה לישון, בכיתי עוד.
גם היום, בערך שנה אחרי, העיניים עדיין אדומות ולחות כל פעם שאני רק נזכרת בזה, אבל איך שהוא האופטימיות עדיין קיימת, אחרת לא הייתי ממשיכה לנסות, אבל אני מודה שזה מפתיע כל פעם מחדש, אפילו אותי.