"אין לילדים האלה עתיד ותקווה": ג'וני עדינה, יוצא אריתריאה, מגדל ילדה קטנה בבית עם חמישה גברים. בתו טוענת שהיא מדברת יותר עברית מתיגרינית, שפת האם של אביה. "כשהיא תגדל אני יודע שהיא תדבר תיגרינית, אבל עכשיו קשה לה עם המבטא, עם השפה שלנו, עם התרבות שלנו, היא ישראלית. ג'וני מסתובב בשכונתו בדרום תל אביב ויוצא לקנות אוכל לילדה - אבל לא כולם מרוצים מהנוכחות שלו ושל שאר האריתראים במקום.
"אף אחד לא שמח, הם עושים צרות", טוען שלמה אקוניס, בעל עסק בשכונה. הם מביאים עכשיו הרבה ילדים גם. הילדים, העירייה משלמת על בתי הספר שלהם, וזה על חשבוננו". שותפו לעסק, חיים סוסתיאל, הוסיף: "הילדים שלהם נהיו חוצפנים, לא עושים חשבון". מנגד, ג'וני טוען כי "בתל אביב יש הרבה ישראלים שמקללים את הילדים ואומרים להם 'לכו לאריתריאה'", אז הם מתחצפים. לילדים האלה אין עתיד, אין להם תקווה".
"אם לא הייתי עוסק בכדורגל, הייתי עבריין"
סרון וארנשי חברות מכיתה ב'. הן הגיעו לישראל בזרועות הוריהן בגיל שנתיים דרך הגבול עם מצרים שהיה אז פרוץ. שנים חלפו ובעוד כמה ימים הן צפויות לסיים י"ב. עד עכשיו, חייה של ארנשי במערכת החינוך היו דומים לחייו של תלמיד ישראלי. מהרגע שתסיים את הבגרות, עתידה יהיה לוט בערפל.
מנהל התיכון של שתי הבנות, גל'אל טוחי, סיפר: "יש פה תלמידים שעושים 5 יחידות כימיה ו-5 יחידות פיזיקה והם מצטיינים בלימודים. יש תלמידים עם יכולות ספורטיביות שיכולים לייצג את המדינה בכל הפאר האפשרי. צר לי שאחרי גיל 18, כשמסיימים י"ב זה נעצר להם כי אין להם תעודת זהות".
כמו שסיפר ג'לאל, כשילדי האריתראים מסיימים תיכון - אין להם לאן ללכת. "עכשיו יש לנו את המסגרת, אחר כך אנחנו לא נדע מה לעשות עם החיים שלנו", אמרה ארנשי בכאב. "הישראלים עכשיו הולכים לצבא, ואותנו זורקים". מיליארדו אסרט, תלמיד אחר, שיתף מה היה רוצה לעשות לו היה אזרח מן השורה: "אני חושב שהייתי רוצה להתגייס לצבא, אני כן רוצה להרגיש כמו כולם. אבל אף פעם לא הייתי חלק מהחברה. גם המקום שאני גר בו זה לא חלק מהחברה".
"אם לא הייתי עוסק בכדורגל אז כן הייתי יותר בכיוון של עבריין כזה", המשיך מיליארדו. "יש לי הרבה הרבה חברים שמוצאים את עצמם בדרך השנייה - או קבר או כלא". לדבריו, ההורים עובדים עד שעות מאוחרות ולא נמצאים בבית עם ילדיהם.
"עובדים הרבה שעות, אי אפשר לטפל בילדים"
בקרב יוצאי אריתריאה הצמות הן מסורת, אבל מספרה מעל הכול היא מקום בילוי, מפגש, שמספק את הרגעים היחידים שהנשים לא נמצאות בעבודה או מגדלות את הילדים. לדברי אלה, עבודה משעות הבוקר עד שעות הלילה משפיעה על חיי המשפחה: "מתגרשים פה הרבה, בגלל שמקבלים את התרבות של האירופאים. אנחנו עובדים הרבה שעות, אי אפשר לטפל בילדים כמו שצריך. אז לילדים שלנו פה הכי קשה, הכי גרוע".
אלה מספרת גם על הקשיים בתקשורת מול הילדים. "אנחנו מדברים לפעמים בעברית בבית", היא משתפת. "אני מבינה מה הוא אומר, אבל לא כמו שצריך". כך, ככל שחולפות השנים והילד הצעיר מתבסס בארץ, הסמכות ההורית מתערערת ודבר מוביל לדבר.
סוזי כהן צמח, פעילת שכונות בדרום תל אביב, סיפרה על המתרחש בלילות בשכונה: "הם מסתובבים חבורות של 50-40 ילדים, זורקים אבנים על בתים ומנפצים שמשות של רכבים - אין פתרון לבעיה. בשבוע שעבר היה מקרה מאוד קשה אצלנו בשכונה, כשחבורה של נערים פשוט תפסו ילדה ועשו בה לינץ' בלי שום סיבה".
"להורים אין זמן. ילד צריך זמן ואהבה - לשאול אותו למשל איך עבר עליו היום", אמרה ארנשי. "אבל אין להם זמן לזה, הם פשוט עובדים כל הזמן. הם לא בודקים אם הילד אכל, איפה הוא נמצא". סרון חברתה הוסיפה: "הייתי רוצה שאימא שלי תבוא לבית יפה, נקייה ותיראה טוב כל יום והיא הולכת מוזנחת והיא חוזרת מוזנחת ועייפה".
"לא בא לי לעבוד במה שאימא שלי עבדה"
אימן של ארנשי וסרון עובדות כמנקות. אבל הן מיד ענו שלא יעבדו גם הן בניקיון בעתיד. "ממש לא. האמת שאני רציתי פעם להיות אחות, זה ממש היה החלום שלי אבל אז הבנתי שזה לא אפשרי פה בארץ בגלל שאני פליטה", שיתפה ארנשי.
לקראת סיום הלימודים, ההתרגשות של הסוף נמהלת בחשש לקראת מה שעתיד לבוא. "לא בא לי לעבוד במה שאימא שלי עבדה", אמרה סרון. וגם אימא שלי יצאה מאריתריאה בשביל שאני אגיע לרמה גבוהה ושאני אצליח בחיים ולא אהיה כמוה".
"בבקשה, אל תוותרו על חלומותיכם להגיע רחוק ככל האפשר", אמר להם גל'אל המנהל בטקס הסיום. אולם בני הנוער האריתריאים שעלו על הבמה יודעים היטב שתעודת הבגרות שהצליחו להשיג - לא מבטיחה להם כרטיס כניסה לחברה הישראלית. היא לא מקנה להם עתיד טוב או עתיד בכלל, אבל מבחינתם נרשמה הצלחה. הם התגברו על קשיי קליטה ושפה, על פערי תרבות - ועבורם מדובר בניצחון.