השנה היא 1996. המקום - רחוב תל אביבי נטוש יחסית בשעה לילה מאוחרת, בליל ספירת הקלפיות, בוקר לפני תבוסתו יונקת האוויר של שמעון פרס. מן העבר השני של שולחן דביק שהגיש לנו קפה גרוע, יושב עטור זיפי ערב יועץ הבחירות של הליכוד בראשות בנימין נתניהו, מוטי מורל, שיחד עם יועץ תקשורת לא ידוע במיוחד בשם אייל ארד, ויועץ בחירות אמריקני נטול פרצוף בשם ארתור פינקלשטיין, הגיש לישראלים במשך חודשיים רצופים לערך את "פרס יחלק את ירושלים", בלווי אוטובוסים מתפוצצים. כמו גם את ידו של פרס הלוחצת את ידו של ערפאת שוב, ושוב, ושוב, בהילוך איטי, מבעית ומנתץ זכוכית. מפעם לפעם, בין תשדירי 'פרס יהרוס את ישראל' הללו הבליחו סרטונים מפויסים יותר, מוארים רכות ושצולמו בלשכתו הבדיונית של ראש הממשלה נתניהו, בבימויו של רון אסולין, במהלכם הבטיח המועמד (ששיערו היה לבן יותר אז, דרך פלא) כי "יציע לפלסטינים הסדר הוגן שבו ינהלו את חייהם מבלי התערבות מצידינו". כל זאת תוך "שמירה על אחדותה של ירושלים תחת ריבונות ישראלית", והובלתה של ישראל אל השלום "בדרך אחראית", כי "ישראל כולה רוצה שלום בטוח".
מורל אמר לי בלילה ההוא את מה שרוב הפרשנים הפוליטיים חשו בבטנם, אם כי מעטים מהם העזו לכתוב את זה, מטעמים אידיאולוגיים (רצח רבין היה בן חצי שנה) או כי הסקרים התעקשו ששמעון פרס נבחר כבר דה-פקטו. וחיים רמון, מנהל הקמפיין של פרס, טחן להם במוח ש"ניצחנו" אגב הדלפות על מה שהתרחש במטה העבודה.
מורל אמר שתחושת הבטן שלי "מדויקת", כמו של רוב הפרשנים שהריחו באוויר שמשהו דרמטי עומד להתרחש – לאמור, שפרס הולך הביתה. הוא אמר עוד דבר: שתחושת בטן, ערב בחירות, הוא מדד מהותי שמשקף מגמות המלמדות על מציאויות פוליטיות העומדות להתגשם. "כשרוב האנשים שלא הצביעו לך", הוא אמר, "אומרים שאתה כנראה עומד לנצח, אז כנראה שאתה עומד לנצח".
שבע מערכות בחירות אחר כך, מורל (אלא אם הדברים השתנו מאז שדיברתי איתו לאחרונה) לא עובד עם נתניהו וגם לא יעבוד. ארד יעדיף להדק את אצבעות ידיו, מאשר ללחוץ את ידו של האיש שהפך לראש ממשלה, בזכותו. פינקלשטיין עובד עם ליברמן ועל פי השמועות, פתח חשבון עם ביבי אחרי תאונת הדרכים ששמה בחירות 99' ובעיקר, "תחושת הבטן" אפילו מקרב מצביעי ליכוד פוטנציאלים, היא לא רק שביבי לא עומד להיות ראש הממשלה הבא, ואפילו לא שהוא המאיס את עצמו על הציבור (הוא לא, בקרב מצביעי ימין-מרכז) – אלא שבנימין נתניהו כבר לא מי יודע מה רוצה להיות ראש הממשלה הבא. באמריקנית: He's had it.
לעשות הכל, אבל הכל
ביבי של 96' עשה הכל כדי להיבחר. כולל להבטיח "שלום" שהוא לא התכוון להביא, ומיצובו כמועמד "מרכז", אף שהקמתה של מדינה פלסטינית הייתה ונותרה דבר בלתי אפשרי מבחינתו, סכנה מהותית ומוחשית שפירושה חיסולה של מדינת ישראל. הוא אמר זאת יותר מדי פעמים, ביותר מדי מפגשים סגורים, כדי שלא להתכוון לכך. "ביבי יהיה ראש ממשלה", כתב נחום ברנע, אי שם לקראת בחירות 1996, כשאף אחד לא העז אפילו לרמוז על כך, "כי הוא רוצה את זה יותר מכל מועמד אחר". פרס לעומתו הפסיד ב 96, כי הוא לא רצה להיבחר – הוא רצה להיות מומלך. (אחרים רמזו בעבר שהוא חשש להירצח כמו רבין, אבל את זה נשאיר לפסיכולוגים).
הלאה: ליבני לא רצתה להיות ראש ממשלה ב 2009, גם אחרי שניצחה את נתניהו בבחירות, גרפה 28 מנדטים על פני ה-27 של נתניהו ואז פחדה לנהל משא ומתן קואליציוני מהסוג שהיה מושיב אותה על הכיסא שאותו חיממו, מאז 1948 ולמעט שנות גולדה, עכוזי גברים. את התיזה הזו, לפיה ליבני לא רצתה להיות ראש ממשלה ב 2009 ועל כן הפסידה, לא המצאתי. שמעתי את זה מהקרובים ביותר אליה, שטוענים שהם שמעו ממנה דברים ברוח הזו בימים ובלילות בהם הייתה אמורה להחליט האם היא רוצה להיות ראש ממשלה – או האם היא רוצה להיות "גברת קלין".
נתניהו, לעומתה של ליבני, טיפס על הפודיום למחרת בחירות 2009, שבו הפסיד, רק כדי להכריז: "המחנה הלאומי ניצח". או בעברית: אעשה הכל כדי להיות ראש ממשלה, אשתמש בכל ניסוח כדי להיות זה שינהל משא ומתנים קואליציוניים מפרכים ומופרכים, אני עדיין רעב מספיק, כדי לעשות את מה שעשיתי ב-1996 ושמה שעשיתי שלא בהצלחה ב 1999: לאמור, לא להוריד את העיניים מהכדור, לא להחמיץ שום הערת שוליים בשום סקר, לא להוריד את הרגל מהגז האלקטוראלי מן הרגע שאני קם ועד הרגע שאני נם, כי אם אני אוריד - אז מישהו אחר יעקוף אותי, ואז יוציא לי אצבע משולשת מהחלון.
תקדים אהוד ברק
נתניהו של 2014, והגיע הזמן לקרוא לתחושת הבטן הזו בשמה, לא רוצה "את זה" כפי שרצה את זה ב 1996, וב-2009.
הוא לא עשה את זה, כי נמאס לו להיות ראש ממשלה – כך אומרת תחושת הבטן, שאין לה על מה להסתמך למעט השוני בין נתניהו של בחירות 1996 ו-2009, לבין נתניהו של בחירות 2014. שזרק שנתיים של כהונה מתוך ידיעה ברורה, כי כמעט ואין קמפיינר מנוסה ממנו, כי מימין ומשמאל נוהמים פוליטיקאים שרעבים ממנו לשלטון.
אולי זה תקדים אהוד ברק, שנטש את נתניהו לבדו במשרדים שלעד ידיפו ריח תה ובורקס, גם אחרי מיליון שנות ליכוד – כדי להתעופף בין תל אביב, לניו יורק, לגאנה, להרוויח מיליוני דולרים מדי שנה, לבלות עם ילדיו ולהתקבל בכל מקום אפוף בגלי נוסטלגיה שבינם לבין כהונתו הציבורית אין כל קשר.
אולי זאת העובדה כי מבחינה מדינית, יודע נתניהו כי בקדנציה הבאה הוא ייאלץ לעשות את הדבר שהוא שונא לעשות מכל, כמעט כמו שנוא נפשו שהגיש לו את בחירות 1996, לאמור יאסר ערפאת – והוא להחליט כיצד ייראו גבולותיה של ישראל למשך דורות על גבי דורות.
או שכמו אובמה - שאמר לפני מספר שנים, בצחוק שיש בו הרבה אמת ש"העבודה הטובה ביותר בעולם היא להיות נשיא לשעבר" - מקבל נתניהו אינדיקציות בלתי פוסקות כיצד, קונקרטית, ייראו חייו ביום שאחרי. שיכללו בוודאי את ההוצאה לאור של הספר שכתב בעצמו, בעט נובע זב דיו (כך אמר לי אחד מעורכיו, שנאלץ לפענח את כתב ידו) לפני שנגנז לאור היבחרו לראש ממשלה; ואת מכון המחקר הנוצץ שייקרא על שמו; ושלל כרטיסי אשראי בצבעים שונים שאיש לא יפשפש בהם. ובעיקר הרבה מאד שעות אמריקה, במסעדות איטלקיות החביבות עליו שאיש לא יפשפש בתפריטיהן. שהרי אם להסתמך על יועציו לשעבר, צלחתו של האיש "שטוב ליהודים" יודעת להיות טובה לפירות ים.
אין מה להוכיח
או שזה סתם בלאי טבעי.
או שכבר אין לנתניהו מה להוכיח לאביו התובעני, המנוח. או לעצמו, הוא שסויט על ידי הפסד הבזק שלו ב 99' (לאהוד ברק, זה שאמר לו "יוני מתבייש בך"), ומאז היה מסור אך ורק לחזרה לשלטון ולהחזקתו כמעט בכל מחיר. כולל "מסע הפיוס" שלו, תחת שנות ברק ושרון, עם מנהיגי דעת קהל ורוח מן המרכז ושמאלה, להם הבטיח "להיות דה-גול" ישראלי. הבטחה שהוא נסוג בה לשברון לבם של פרשנים נואשים להעריץ כגון ארי שביט ואייל מגד.
כך או כך, 18 שנה אחרי שחרך את העדשות של רון אסולין כמו גם את אלו של הערוץ הראשון, בעימות ההוא שבו נראה ונשמע כמו אצן העומד לזנק, לעומת פרס שנראה כמו בסוף מרתון - עולה התחושה כי ביבי של 2014, הוא פרס של 1996, ליבני של 2009. לאמור, אחד שחושב שמגיע לו. אבל לא מספיק רוצה.