כבר שנים אחדות מתייחסים בצה"ל לגבול הצפון כאל גבול שהוא בעצם חזית אחת, שיש בה שתי זירות: האחת סורית והשנייה לבנונית. לכן יש בפיקוד הצפון, לבד מהפיקוד עצמו, שני גייסות - אחד שמתכונן ונערך ללבנון, ואחד שנערך בגזרה הסורית. מכך ניתן להסיק שיש בצה"ל הבנה הברורה ששתי הזירות האלה יכולות להידרדר לכלל התנגשות קשה, יחד או בנפרד, ולשתי האפשרויות האלה נערכים ומתאמנים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אמש (שני) פורסם בתקשורת זרה, בעיקר סורית, על תקיפה נוספת ופגיעה באתרים בסוריה – התקפה שנייה בתוך שלושה ימים - וזה קצב שמלמד לפחות על אפשרות של החרפה ממשית. יש אמנם לא מעט גורמים מרסנים, אבל המגמה היא מגמת החרפה.
בסוריה שוהים ופועלים כוחות רבים ומגוונים, לא תמיד עם היגיון אחד: לרוסים אינטרסים משלהם ודרך פעולה ונוכחות גבוהה, שנראה שתישאר לאורך זמן, מיליציות שיעיות אירניות מכיוון שגם לאירן יש אינטרסים בסוריה, בעיקר כדי לעצב את אופי המשטר שם לימים הבאים - וגם חיזבאללה נוכח על אדמת סוריה. זה הגורם המרכזי שאפשר לאסד להחזיק ברסן השלטון, אלמלא כך הוא היה מתפורר מזמן.
מול כל אלה, ישראל גיבשה מדיניות שמתמצה במשפטים שאמרו לאחרונה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון: "ישראל לא תאפשר לאירן להתבסס על אדמת סוריה". הביטוי "לא תאפשר" מחייב גם מעשים ועל אף שבישראל לא מתייחסים לפגיעות באתרים בסוריה – אתרים שאמורים לשרת מיליציות שיעיות וגורמים אחרים – הקביעה של אמצעי התקשורת הסוריים, הלבנוניים ואחרים שישראל היא זו שתוקפת שם בלילה בסיסים ומעבדות לפיתוח אמצעי לחימה נראית בנסיבות האלה הגיונית מאוד.
השאלה הגדולה היא לאן המצב הזה מוביל. התשובה הפשוטה היא שהעימותים עלולים להוביל להחרפה משמעותית, אלא אם כן ההרתעה הישראלית תעזור לעצור את המגמות האלה. כך או כך, שתי הזירות – הלבנונית והסורית – הן העיסוק הביטחוני המרכזי של צה"ל, שלא מוציא מכלל אפשרות צורך לפעול בשתיהן בו זמנית.
ארצות הברית הסתלקה מן האזור – היא גורם קיים אבל לא נוכח. משמע, פוטין ורוסיה יכתיבו את המהלכים: ברצותו יוכל פוטין לצוות על רגיעה אבל אם האינטרס שלו להרגיע לא יהיה מוצק כל כך, ייתכן שתהיה החרפה ממשית עד כדי התנגשויות רועמות מאוד.
לישראל אין אינטרס להתחכך עם אירן, אבל אם האירנים ימשיכו לבסס כוחות בסוריה סמוך לגבול ישראל או אף רחוק ממנו, המדיניות שאומרת "לא נאפשר" תחייב עוד פעולות - וזו כבר יכולה להיות סיבה לפרוץ קרבות, על אף שאף אחד מהצדדים לא רוצה בכך. כאן ראוי להזכיר שגם מבצע "צוק איתן" וגם מלחמת לבנון השנייה, שני אירועים קרביים משמעותיים, פרצו על אף שאף אחד מהצדדים לא ממש רצה בהם.
עד אז, ישראל תצטרך לעקוב בדקדקנות אחרי המתרחש בלבנון בהקשר הנוכחות האירנית ולגייס יכולות לפעול שם בזהירות אבל בעקביות, כדי להסיר איום או לפחות לעכב אותו. אם לא תפעל כך, היא תמצא את עצמה ניצבת מול חזית מאיימת ובעלת יכולות רבות של פגיעה קשה בכל שטח מדינת ישראל.