לפני 15 שנים עמדתי במנחת המעבורות בקייפ קנברל, פלורידה וחיכיתי תוך כדי השידור חי לנחיתת המעבורת קולומביה ועליה האסטרונאוט הישראלי הראשון - אילן רמון. אני הייתי השדר היחיד בעולם שעמד שם מול מצלמה ושידר שידור חי.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
עמיתינו בערוצים האחרים בישראל חשבו שלהבדיל מהשיגור, הנחיתה היא אירוע זניח, שלא מצדיק שידור כזה. הערוצים האמריקנים היו מורגלים בנחיתות והמראות אל החלל וממנו ולכן לא העבירו זאת בחי. מאז התרסקה הצ'לנג'ר בהמראה, כמעט עשרים שנה קודם לכן הם החזיקו כתבים זוטרים לכל מקרה שלא יבוא, אבל רק אנחנו היינו בשידור חי.
כשהשעון עבר את האפס, ואחרי שעברה עוד דקה או שתיים שאישר שסדר האירועים המתוכנן השתבש, היה לי ברור שהקולומביה לא תנחת, ושמשהו נורא קרה. אלו היו הדקות הארוכות, המשמעותיות והקשות ביותר בקריירת השידור שלי.
אני ידעתי שאת שאילן רמון לא נראה יותר, וגם לא אף אחד מחבריו למשלחת לחלל. ידעתי שרונה והילדים לא יחבקו את אבא, הגיבור שלהם ושלנו. ידעתי שאבא של אילן שישב באולפן לא יראה עוד את הבן שהוא כה התגאה בו. באולפן הייתה עוד תקווה. בשטח היה ברור שהכל נגמר.
לפני הנחיתה ליווינו, המפיק יורם נידם הצלם שמעון לוי והמקליט רוני מורדכי, את רונה ואת הילדים. רונה סיפרה לנו מה היא קנתה לאילן כדי לתת לו כשיחזור. אלה היו דברים פשוטים - משקאות קלים, חטיפים. דברים קטנים שיודעים רק מי שבאמת באמת אוהבים.
היה קשה להמשיך ולסקר את הסיפור. ביקשתי לחזור הביתה כי לא ידעתי איך אוכל להציב מצלמה שוב מול רונה והילדים. בסופו של דבר - נשארתי. מפלורידה נסענו למרכז החלל ביוסטון, לטקסי הזיכרון עם משפחות החללים והנשיא ג'ורג' בוש.
עקבתי אחר איתור וזיהוי שרידיו של אילן וחזרת המשפחה לישראל. בתסריט המופרך ביותר לא העליתי על דעתי ששנים אחר כך אחבק את רונה רמון, מחפש מילים של ניחומים, לא על אילן אלא על אסף, בנם שהחל לטוס בדרכי אביו ומטוסו התרסק בטיסת אימונים. יהי זכרם ברוך.