אחת ההופעות היפות שראיתי התרחשה בפינת רחוב ביאנגון, בירת מינמאר, בלילה חם ומהביל ב-1998. שלושה בחורים בורמזים, גיטרות אקוסטיות ו"Space Oddity" של דיוויד בואי. זה לא כל כך מוזר בעצם. כשחומר הגלם מושלם, הוא יישאר כך בכל דרך שבה תקבלו אותו. שירים כמו "Lady Stardust" יישארו יפים גם אם יבוצעו על ידי להקת קרפיונים בשעת שחייה צורנית. ובפורטוגזית - שפה שהיא סוכריית חמאה בתוך הפה, נימוחה ונמסה ומתוקה, אפילו דוח מבקר המדינה יישמע בה כמו שירה, אז "Rock 'n' Roll Suicide" ו"Quicksand"?
סאו ג'ורג' במשכן לאמנויות הבמה, ישוב על כיסא מוקף נורות על משטח מוגבה במרכז במה כמעט ריקה. רק הוא וכמה אביזרים שאפשר למצוא על סיפון. חבל מגולגל, חבית הפוכה. כובע הצמר האדום שלראשו זורח למרחקים, מאיר את האולם המלא העצום. גם עוזריו על הבמה חובשים את הכובעים האלה, ממש כמו בסרט, על סיפון "בלפונטה".
"עמוק במים" של ווס אנדרסון, שיצא ב-2004, הותיר לא רק חותם אסתטי ברור, אלא גם חותם מוזיקלי, כשרתם לשורותיו את המוזיקאי והשחקן הברזילאי. דרך ארוכה עשה סאו ג'ורג' מאז היה הומלס בפבלות של ריו דה ז'נרו, והוא מספר על כך ועל עוד דברים רבים בשפתו המתנגנת בין השירים. איך קיבל את הטלפון ההוא יום אחד (שיחה שהתעצל לענות לה, עד שלבסוף האקסית הרימה את השפופרת), ובו התבקש לבצע את הקלאסיקות של בואי על הסט. "אתה בטוח שאתה רוצה לחרב את הקלאסיקות האלה?" שאל את הבמאי. "לא חבל?"
ממש לא חבל. אפילו להפך. כי להבדיל מביצועי הבוסה נובה של נובל וואג, למשל, שהופכים שירי רוק אהובים ובועטים לעיסה דביקה מדי, סאו ג'ורג' לוקח את שיריו של בואי אל בין הסמטאות הברזילאיות, אמיתי, חי, חם. הוא מבצע את רצף השירים לראשונה על במה, 13 שנה אחרי הסרט. סיבוב הופעות שגם הוא בזכות אשתו לשעבר, כמחווה ליוצר שהלך לעולמו בשנה שעברה.
