כשכתבתי את "ואז היא הגיעה", השירים שמשולבים בסרט כבר היו חלק אורגני מהתסריט. היה לי ברור מראש לצלילי איזה שיר הנאהבים מתנשקים בפעם הראשונה, מה מתנגן בדיסקמן של הגיבור (הסיפור מתרחש בסוף שנות התשעים), כשהוא רוצה לחגוג ואיזה גיטרות מטריפות אותו רגע לפני שהוא יוצא למשחק של הקבוצה שהוא אוהד. הוודאות הזו לא נבעה רק מכך שאני איש של מוזיקה שרגיל להפוך כל דבר לפסקול, אלא מהטעם הפשוט ש"ואז היא הגיעה" משרטט בעצם את הסיפור האישי והאמיתי שלי. ואם תרצו, הסיפור על איך היכרתי את אשתי. ככה שהשירים שמשולבים בו הם לא רק למטרות אווירה או סימון תקופה. הם באמת היו שם מתחילת הקשר שלנו.

הימים הם כאמור ימי סוף שנות התשעים. ליתר דיוק, אוקטובר 1997. שלהי תור הזהב של הרוק הישראלי, שבהם עדיין ניגנו ברדיו במרץ הרכבים כמו מופע הארנבות של ד"ר קספר, מוניקה סקס, משינה וגו'. כולם נכללים בסרט. גרתי בתל אביב, והתחלתי לשדר ב-88 אף אם, שהייתה בעצמה בתחילת דרכה. מטבע הדברים, אפשרו לי להתבטא ברצועות סופר פופולריות כמו חצות, או שבת בבוקר. לדייט הפורמלי הראשון שלנו יצאתי אחרי שידור בתחנה שהסתיים בשעת לילה מאוחרת, ועליתי לירושלים, שם שכנה אשתי לעתיד. כשהיא פתחה את הדלת, המשפט הראשון שלי היה "אני לא מאמין שנסעתי לירושלים בשביל דייט. ועוד בשעה כזו". לא משפט הפתיחה הכי מזהיר בהיסטוריה, אני יודע. למזלי היא לא סגרה עליי את הדלת באותו רגע.

הקשר התחמם במהירות הבזק, אבל נאלצנו לג'עג'ע על קו ירושלים תל אביב. כדי לגשר על הפער הגיאוגרפי נקטנו במגוון אמצעים מקוריים, אחד מהם היה תכניות הרדיו שלי. ידעתי שהיא מקשיבה לכל מילה ושתלתי התבטאויות ורמזים שהיו מכוונים לאוזניה בלבד. שזאת הרי תכליתו של שידור ציבורי, לקיים שיחות לילה פרטיות בין שני אוהבים. עד מהרה לא הסתפקתי בדיבורים, ועברתי לשילוב של שירים שידעתי שירגשו אותה. והאמת היא שבכך עברתי על כלל מפורש של התחנה, כי הייתי רק המגיש וקיבלתי רשימת שירים מוכתבת מראש, אבל השחלתי בכל שעה שניים שלושה שירים שהבאתי מהבית. סליחה יואב גינאי, כבר יש התיישנות על הפשעים האלה.

אחת הקלסיקות המשותפות שלנו הייתה "את לא כמו כולם" של משינה, שהקדשתי לה כל פעם מחדש בלי הקדמות. אלוהים, הייתי רומנטיקן ברמות של סכנה חמורה להיווצרות סכרת. ולכן היה ברור לי לגמרי שברגע שבו הגיבור, שאותו מגלם בסרט מיכאל אלוני, יגיע למסקנה סופית שהוא מאוהב, הוא ירקוד בחוצות חיפה כש"את לא כמו כולם" מתנגן לו בדיסקמן.

היה עוד משהו במוזיקה של אותה תקופה שהתחבר לי כמו כפפה לסיפור האישי. הרוק הישראלי קיבל לקראת סוף הניינטיז טוויסט מזרחי. הלהיטים הגדולים ששידרנו אז היו "לב שבור" של ברי סחרוף, "אינתי עומרי" של מיכה שטרית, הרבה טיפקס וכנסית השכל, כשאוטוטו ייכנסו לתמונה גם השמחות. זה הגניב אותי לגמרי, השילוב הזה. גם במוזיקה וגם בחיים. כי החיבור שלנו הוא בין אשכנזי מחיפה, שגדל על כוורת וחווה אלברשטיין, וכורדיה מירושלים שבבית שלה שמעו אריס סאן וזוהר ארגוב.

אחרי חודשים ספורים כבר החלטנו להתחתן. והיה ברור לי מיד שאשתמש במדיום הרדיופוני החביב עלינו כדי להציע לה כמו שצריך. רמזתי לה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שכדאי מאד שתקשיב לתכנית המסויימת הזו, אבל כשהגיע היום המיועד צצה בעייה. היא עבדה אז כקב"טית במלון בירושלים, שם בעצם היכרנו במקור, ודווקא בשעת שידור התכנית הוצבה בחניון של המלון שבו לא הייתה קליטה טובה של רדיו. מה עושים? אמא שלה, תיבדל לחיים ארוכים, ניצבה על כיסא בלב הסלון תוך שהיא אוחזת בטלפון ומצמידה אותו לרמקולים התלויים מהקיר, ושידרה לה את כל התכנית היישר לתוך מכשיר הטלפון הנייד הענק שהוצמד לאוזנה של כלתי לעתיד. ככה קרוב לשעה, עד שהואלתי לשחרר את המשפט הגואל. מיד פרצו לסלון המשפחתי שכנות נרגשות בקריאות "קולולו". אני חושב שזה היה הרגע הכי עממי בהסטוריה של 88 אף.אם. החתונה, אגב, החלה בהקראת "שיר לאוהבים הנכונים" של נתן זך, והסתיימה בקרחנה רבתי סביב רקדנית בטן, לצלילי "צאי אל החלון". גם הוא נכנס לסרט.

כך קרה שהתסריט המקורי עלה על גדותיו משירי התקופה. אבל כשהחל תהליך ההפקה למדתי בדרך הקשה ששימוש במוזיקה בקולנוע הוא עסק יקר. השמעה של שיר בגרסתו המקורית, ולו לכמה שניות, היא סיפור שמתחיל בעשרת אלפים שקלים ויכול להמריא להרבה יותר. בקיצור, אני והבמאי רועי פלורנטין נאלצנו לחתוך בבשר החי, ולהשאיר רק את הקטעים החיוניים ביותר (לצד שירים חדשים שנכתבו לסרט, והולחנו בידי יאיא כהן אהרונוב, ופסקול מקורי של דודוש קלמס. שניהם אנשי הדג נחש). ועדיין, נותרה מוזיקה בשפע. כולל בדיאלוגים. אחת מהסצינות החביבות עליי בסרט עוסקת בזמרת החביבה עליי ועל אשתי שתחיה, ריקי גל, ועל הדרך שבה המוזיקה שלה עוזרת למוסס סטריאוטיפים.

בקיצור, "ואז היא הגיעה" משווק לעולם כקומדיה רומנטית. אבל מבחינתי זה סרט אישי לגמרי, ולכן הפסקול שלו הוא, בלי קלישאות, הפסקול של רגע משמעותי מאד בחיי. ואגב, היא באמת לא כמו כולם. גם אחרי 19 שנים.