כשהיא אוחזת בדגל ישראל ענק מז׳אנר מירי רגב ו"הכפיים" וגופייה עם הכיתוב: "עוצרים את המשלוחים החיים" (בעברית) - עלתה אתמול לבמה כריסי היינד, להופעה יחידה בתל אביב עם להקת הפריטנדרס. חסכו לעצמכם את קלישאת האמנים שמגיעים לכאן הרבה אחרי השיא: אחד - כי זה נכון. הפריטנדרס הם כבר מזמן הרכב קלאסי שמנגן רפרטואר להיטים של 40 שנה שמאפשר להם להסתובב בעולם כל עוד המצב הבריאותי ו/או רואה החשבון מאפשר להם; שתיים -כי זה ממש לא נכון. הפריטנדרס כבר הופיעו כאן לפני שלושים שנה, בשנת 1987, מול פארק ירקון מלא וכשהם בשיא הצלחתם.
הקהל שכמעט ומילא אתמול את היכל מנורה מבטחים (נו, היכל נוקיה שהיה פעם יד אליהו) הורכב בעיקר מזוגות בורגניים בני 45 צפונה, שהיו שם עוד ברגעי השיא של ההרכב ובאו כשהם רעבים לחזור לשנים בהם הם עוד היו רוקרים מגניבים ולא מנהלות בנק ויזמים. כן, לא בדיוק האוכלוסייה שהכי קל להרים מהכיסא כדי לתת בראש, במיוחד לא כשההופעה נפתחת בטון קצת צורם כשבזמן שההרכב עולה לבמה ומתחיל לנגן (את שיר הנושא של אלבומם האחרון - "Alone"), האולם עדיין ריק למחצה והקהל נאלץ לרוץ ולתפוס מקום. כוכבית נוספת שאמורה להערים קשיים על ההופעה היא שקופית שמוקרנת באולם ודורשת מהקהל שלא לצלם את המופע לבקשת הלהקה. מצד אחד לא נולד האמן שיגרום לישראלי ששילם ממיטב כספו להשאיר את האייפון בכיס ולוותר על שליחת היילייטס בוואצאפ, ומן הצד השני - כריסי היינד באמת לא רואה אף אחד ממטר ומי ששמע על הופעות קודמות מהטור הנוכחי כבר יודע שאין לה בעיה להפסיק שיר באמצע אם לא ממלאים אחר הוראותיה.
אחרי כל הכוכביות והסייגים נגיע במהירות למה שבאמת היווה את מרכז הערב - המוזיקה, והיא הייתה מצוינת ולא מילימטר פחות. הפריטנדרס נתנו אתמול את אחת מהופעות הרוק הטובות, המהודקות והמדויקת שקיבלנו השנה וזה - אם מישהו שכח - מלהקה שהוקמה באנגליה עוד בשנת 1978. כן, בשנה הבאה הם יציינו ארבעים שנות פעילות. אבל אם להיות כנים, הפריטנדרס היום (ואולי מאז ומעולם) הוא בסך הכל שם נרדף לכריסי היינד. היינד בת ה-66 היא מלכת רוקנ'רול, מוזיקאית שכל ילדה עם גיטרה חייבת לומר לה תודה וסולנית עם קול כל כך יפה שגם היום לא נופל במיל מזה של סיה וביונסה. הכריזמה שלה יכולה להאיר מחדש אזורים מוכי אסון והציניות שלה ממכרת. אגב, בשונה מלהקת רוק נוספות שהוקמה בשנות השבעים והופיע כאן השנה, אירוסמית׳, ההופעה של היינד לא מרגישה כמו מופע רוקנ'רול רטרואי שעובד מטעמים נוסטלגיים. לא, היינד וההרכב שלצידה פשוט עושים מוזיקה טובה עם מלודיות שעברו בקלילות את מבחן הזמן ועיבודים שמקפידים לא לטרחן. קחו את הגיטריסט המגה חתיך, ג׳יימס וולבורן, שהצטרף להרכב באחד מגלגוליו האחרונים ונותן על הבמה תצוגת תכלית שלא הייתה מביישת את סלאש בפארק הירקון עם סקס אפיל של אלכס טרנר. או את מתופף הלהקה, מרטין צ׳יימברס, החבר המקורי היחיד מלבד היינס שכובש את הקהל עם סולואים מקפיצים ובדיחות קרש של דוד חמוד (עם המון קעקועים). אין הרבה להקות רוק ברמה הזאת, בטוח לא כאלה שמגיעות להופיע כאן.
פתיחת המופע כוללת שירים מהאלבום האחרון אותו הם הגיעו לקדם ("Alone"), שיר מאלבום הסולו של היינד ("Down The Wrong Way") וגם להיטים קלאסים כמו "Kid", אבל לכולם ברור שהתכנסנו כדי לשמוע את להיטי הענק של ההרכב והיינד מקפידה להגיע אליהם במהרה. ובמהרה אני מתכוון לא לפני שהיא שוטחת בפנינו קצת ממשנתה לגבי זכויות בעלי חיים. היינד, פעילה בולטת למען זכויות בעלי חיים כבר עשרות שנים, יודעת שסולנית רוק קשוחה יכולה להסתובב גם עם מעיל מפלסטיק בלי לאבד פאסון. מסתבר שיש לה לא מעט חברים ישראלים מתנועות אקטיביסטיות למען זכויות בעלי חיים איתם היא בילתה לפני המופע ולהם גם הקדישה לא מעט שירים. פעיל בולט נוסף למען זכויות בעלי חיים ששמו הוזכר על הבמה הוא כמובן מוריסי, עליו סיפרה היינד שהוא חבר קרוב וגם המליצה לשמוע את הסינגל החדש שהוציא לפני מספר ימים. מיד לאחר מכן עברה לקאבר מצוין ללהיט "Everyday is Like Sunday" שתפס את הקהל לא מוכן. בעלי החיים הם חלק בלתי נפרד מחייה של היינד ועקב כך גם מההופעה, מה שמאפשר לומר מילה טובה גם לפעילים הישראלים - בעיניי אמנים רבים שפועלים בנושא ישראל נתפסים כמוקד כוח של זכויות בעלי חיים וכסיבה טובה להגיע לכאן כדי להפגין סולידריות. מה שנקרא - על כל אורן חזן יש לנו טל גלבוע ולמרות חוסר החיבה המופגן של האחרונה לאתר בו מתפרסם טקסט זה, אנחנו יודעים גם לפרגן כשמגיע.
רגע, בואו נעצור את החפירות ונענה על שתי שאלות בוערות לפני סיום - האם הם ניגנו את "I'll Stand By You"? ומה לגבי "I Go To Sleep"? כמובן שכן. שתיים מבלדות הרוק הטובות בכל הזמנים נוגנו אתמול בהופעה - כשהראשונה הוקדשה לפרות - וגרמו לאלפי ישראלים לעצור בצדק את נשמתם. עצם העובדה ש"אני הולכת לישון" - שיר ששוחרר לראשונה בשנת 1981 - נשמע כל כך טוב, נוגע ומרענן גם היום, כמעט ארבעים שנים מאוחר יותר היא פשוט קסם.