כבר תקופה ארוכה שאני חולם לטוס ולתפוס הופעה לטינית מעבר לים. זה לא משנה לי אם במקסיקו, קובה או הרפובליקה הדומיניקנית – העיקר לעלות על מטוס, לנחות באיזה בר אפלולי מלא עשן סיגרים איכותי וריח של פטרון, לעצום עיניים ולצלול אל הצלילים שמהם באתי. לצערי, על מטוס לכיוון אמריקה הלטינית כנראה שלא אעלה בקרוב, אבל לשמחתי, אמש קרה לי הדבר הכי קרוב לזה – אמנם בלי עשן הסיגרים וניחוחות הטקילה – אבל אתמול בלילה, כך פתאום, יצאתי לטיול קאריבי-לטיני ממש כאן בישראל, בין פסנתר שחור למוזיאון תל אביב.
"אינטימי לטיני" נקרא המופע של רותם כהן במסגרת פסטיבל הפסנתר. זו הפעם השנייה בה כהן לוקח חלק בפסטיבל הנהדר הזה, אבל השנה, אחרי עשרות הגלים הלטינים שהכו ושטפו את חופי ורחובות ישראל – זה היה טבעי לחלוטין ואף מתבקש שהוא יבחר לקחת את הרפרטואר המרשים שלו לכיוון הלטיני, אבל לא זה הקצבי ו"המסיבתי", אלא זה ששורט את הנשמה ומדבר ישירות אל הלב. דבר שכהן, בין אם בלטינית או בעברית, מבצע בצורה נהדרת גם כשהוא עושה לביתו וגם כשהוא יוצר לאחרים.
בשנתיים האחרונות, עם פרוץ הגל הלטיני וההצלחה שלו בישראל, קמו לא מעט אנשים שניסו לאמץ את הסגנון ולהביא משהו דומה בעברית. על לא מעט מהם ניכרו סימני המאמץ, ולרוב התוצאה הייתה בינונית. רותם כהן לא שייך אליהם. קודם כל הוא היה שם מזמן, עוד בימים שהאזין לחוליו איגלסיאס כנער, ובטח אחרי החיבור לדסמר בואנו. כהן הוא סוג של מוטציה מופלאה שמחברת בין האנרגיה הלטינית לזו הישראלית. שתי אנרגיות דומות כל כך. הוא לא שוכח לרגע מאיפה הוא בא, אבל מקפיד ללטף את השורש הישראלי החזק שלו עם נגיעות של סלסה, בצ'אטה ותועפות של טפטופים קאריביים. זה ניכר במיוחד כשבחר לשיר אתמול את "אתן לך", הגרסה העברית שלו לאחד השירים הכי גדולים של חוליו איגלסיאס. לרגע, אפשר היה לחשוב שזה שיר מקורי שלו. הקול הצלול והעמוק שלו, זה שלא רעד אתמול אפילו לרגע, הצליח לחדור עמוק עמוק. נשבע לכם שלפרקים זה היה נראה כאילו מדובר בבן הישראלי והאבוד של חוליו, האח הלא מוכר של אנריקה, בן משפחת איגלסיאס שעומד על במת מוזיאון תל אביב ומשחרר בקצב שלו רוך מלטף ואגרסיביות מילולית.
מרכז המופע היה שייך לדנה ברגר, שהגיעה להתארח ותפסה פיקוד לצד כהן עם שמלה שחורה וארוכה שהשתלבה נהדר עם התאורה האדומה שליוותה את רוב המופע (יש צבע יותר לטיני מאדום?), והעניקה לכל הסיפור הזה עוד קצת מה"ספניש וייב" שהורגש במהלך כל הערב. ארבעה שירים שרה ברגר יחד עם כהן, אבל זה שבלט מעל כולם היה דווקא שיר שלה, אולי המוכר מכולם, "בא והולך", שכמובן קיבל גם הוא עיבוד מתאים לערב המיוחד הזה וגרם לי לחשוב שבבסיסו, "בא והולך", הוא שיר עם אנרגיה לטינית בטירוף, והשניים האלה צריכים לשקול בחיוב להוציא אותו יחד כדואט.
חליל צד, כמה גיטרות, פסנתר, תופי בונגו וקחון ניגנו להם בהרמוניה מהממת אתמול, וכמות תשומת הלב שהוקדשה לעיבודים ולהפקה הייתה ניכרת בהחלט. כל הכלים האלה יחד התחברו להם נהדר לרגע השיא של המופע, אז הגיע Como El Agua, אולי הלהיט הכי גדול של כהן, זה שיצא השנה יחד עם דסמר בואנו וכבש כאן כל חלקה טובה. קולות שונים מספרים שהשיר הזה ("כל כך יפה לך") כבר מתנגן בלי סוף אצל הקהילות הלטיניות בפלורידה וזוכה שם להצלחה גדולה – ובצדק. אני קצת מתבאס בשביל אותן קהילות שלא זכו לראות את הביצוע שהוא העניק לו אמש במסגרת הפסטיבל. זה בהחלט היה הרגע בו הקהל השתחרר לחלוטין והגוף התחיל לזוז לו. מיד אחריו הגיע הסינגל שיצא אחריו - "פלאברה" - שנתן את האות לאנשים לרדת ולרקוד מול הבמה ולהפוך את מוזיאון תל אביב למקום קצת פחות מעונב ועם הרבה יותר כפתורים פתוחים ושיערות חזה מבצבצות.
רותם כהן הוא פרפורמר נהדר. עם קול בטוח שמחבר בקו ישיר בין הגרון העמוק והיציב שלו לבטן והלב. הרבה מעבר לטקסטים הנהדרים שלו, והלחנים שלוקחים אותך לסיבוב בין כל סוגי רגשות, זה בעיקר אותו קול מיוחד שמצליח לחדור עמוק פנימה וללטף את כל מה שכואב, וכל מה שכבר שהספיק להחלים. אמש, מול אולם קטן אבל מלא בלטיניות אינטימית, רותם כהן הוכיח את קיומו של הקשר העמוק שיש בין הצלילים הלטינים למוזיקה הישראלית. זו הייתה הופעה נהדרת שצפויה להפוך למסע הופעות בכל רחבי הארץ. זה כנראה הדבר הכי חם ומלטף שאפשר לעשות בחורף הקרוב.