מוזיקה
פסטיבל אויה (צילום: flickr ,flicker)
צילום: flickr

אויה ברוך

פסטיבלי מוזיקה באירופה הפכו כבר מזמן למאסט בקרב חובבי מוזיקה: בקפיצה קטנה ליבשת הקרובה ובמחיר משתלם תופרים בכמה ימים הופעות של האמנים החמים בעולם. פסטיבל Oya הנוורגי מפנק בליינאפ מגוון שיתאים גם למטאליסטים, לקלאברים, להיפ-הופרז ואפילו למשפחות. הכירו את השחקן החדש במגרש הפסטיבלים השווים

בן טופח | mako | פורסם 10:49 01.09.16 

שנה גודל אות

בהתחלה, כל הנורווגים נראו לי אותו הדבר. כשנכנסתי בשערי פסטיבל Oya, פסטיבל המוזיקה הגדול ביותר בנורווגיה שהתקיים מוקדם יותר החודש, הרגשתי שאני נכנס לאוטופיה עתידנית בסגנון הסרט ההוליוודי "איילנד" - מאוכלסת בשיבוטים בלונדיניים גבוהים שחולקים פנים, טעם בבגדים ושפה בלתי מובנת שנשמעת כמו גרסת הדיבוב לרוסית של משחק המחשב "סימס". אבל כמו שקורה עם תינוקות, כלבלבים או סתם אנשים שהם לא מהמוצא שלי - גם הנורווגים התגלו לי אחרי היכרות של כמה ימים כפסיפס מגוון של טיפוסים.

כמו בכל סרט תיכון שמכבד את עצמו, גם הנורווגים התחלקו לי פתאום לחבורות. היו שם הסחים שלא זזו מהבמה המרכזית ורק חיכו לשמוע את הלהיטים שנטחנים באותה עת ברדיו המקומי, שתו שם לשוכרה חובבי המטאל המקועקעים, יצאו שם בזוגות מתאי השירותים הכימיים ההיפסטרים הצעירים (סמים, לא סקס), זוגות צעירים חיפשו דרך להעביר את הזמן עם ילדיהם החמודים וילדי ההיפ-הופ חובשי הכובעים חיפשו ראפר שיזעק למיקרופון את בעיותיהם. כמעט כולם, אני חושב, מצאו את עצמם, שזה דבר גדול בשביל פסטיבל שמנסה להיות המון דברים בו זמנית - ומצליח. אבל כמו שלמדתי, הנורווגים אוהבים להצליח, והם עושים הכל בצורה די מושלמת, עם שילוב בין טעם מתוחכם, תכנון מדוקדק ואמצעים בלתי נגמרים.

אני הסתובבתי ביניהם מאושר, בוחן וטועם מכל העושר התרבותי הזה. רוב הזמן גישת ה"גם וגם" הזו עבדה לי לא רע, למעט כמה דילמות שהתחילו בדמעות של חרדה והסתיימו בדמעות של אושר (מי הנורדי הסתום ששיבץ את פי ג'יי הארווי מול ג'יימי xx). הפסטיבל, שהתקיים בפארק גדול רק שתי תחנות סאבוויי או 20 דק' הליכה ממרכז העיר, הציע משהו כמעט לכל סוג של חובב מוזיקה, עם שש במות וליין-אפ מגוון. זה מה שפספסתם באחד הפסטיבלים הכי מגוונים באירופה - בהתאם לטעמכם האישי: 

רק לתת בראש - Oya לחובבי רוק ומטאל

הנורווגים, והסקנדינבים בכלל, ידועים בחיבתם למטאל, רוק ושאר תתי הז'אנרים שמאפשרים לאנשים להביע את הכעס שלהם על העולם בעזרת מגבר ממש חזק וגיטרה. בהתאם לזאת, גם למי שרק רוצה לדפוק את הראש באויר שמולו Oya הוא המקום המושלם.

המנות העיקריות:

איגלז אוף דת' מטאל - שלמרות שמם דווקא מנגנים בעיקר רוק קליפורני מחוספס וקצבי - הפכו בשנה שעברה מלהקה ותיקה שידועה בעיקר לחובבי הז'אנר לשם מוכר ממהדורות החדשות. מתקפת הטרור בתיאטרון הבטקלאן בזמן הופעה שלהם בסוף השנה שעברה טילטלה את שני החברים הקבועים בלהקה, אך הם חזרו להופיע די מהר ונתנו הופעה כיפית ופרועה בבמה המרכזית בפסטיבל. עוד רגע הם מגיעים להופעה בישראל.

Eagles of Death Metal Foto: Johannes Granseth #øya2016

A photo posted by Øyafestivalen (@oyafestivalen) on


גם Foals הפכו בשנים האחרונות מעוד להקת רוק בריטית מצליחה ללהקת אצטדיונים של ממש. הם הופיעו בבמה המרכזית ונתנו שרשרת של להיטים מהודקים, כשהסולן יאניס פיליפאקיס עף על עצמו משל היה אלכס טרנר.

אופס, הגעתי לנקודה כואבת. בתקופה מסוימת בהתבגרות המאוחרת שלי הערצתי את טרנר, המנהיג של הארקטיק מאנקיז וכנראה הדוש הכי מפורסם בעולם (או המפורסם הכי דוש). הוא פתח את הפסטיבל, עם הופעה מוקדמת יחסית של ההרכב הצדדי שלו, The Last Shadow Puppets. אמנם, אני לא מעריץ גדול של ההרכב, אבל לראות לראשונה את טרנר על הבמה היה אחד מהדברים אליהם הכי ציפיתי בפסטיבל. בסוף דווקא אותו פספסתי, כתוצאה של תזמון בעייתי של פגישה עם השגריר הישראלי בנורווגיה יחד עם עיתונאים נוספים מישראל. השגריר רפי שוץ דווקא התגלה כאדם חמוד ומעניין, אבל בינתיים טרנר נתן שואו כמו שהוא יודע, עם הרבה דיבורים עם הקהל, קאבר ל-"Moonage Daydream" של דיוויד בואי והמון הומו-אירוטיקה מרומזת עם מיילס קיין. תודה לשם שההופעה הועברה בשידור חי ברשת ונמצאת (לפחות בינתיים) במלואה ביוטיוב.

פנינים מהסצינה המקומית:

Highasakite הם אחת מהלהקות המצליחות בנורווגיה, עם שני אלבומים של אינדי-פופ-רוק שהגיעו למקום הראשון במצעד הנורווגי. הם קיבלו שיבוץ יוקרתי בבמה הגדולה ביותר, והקהל הנורווגי המיינסטרימי הגיע בהמוניו. הלהקה והסולנית הכריזמטית אינגריד הלנה האביק הראו למה הם כל כך פופולריים.

אני לא מבין כלום במטאל, ופספסתי את ההופעה, אבל אומרים שהיה כיף ב-Kvelertak, להקת הבי-מטאל מקומית. חובבי מטאל טוענים ש-Mastodon האמריקאיים הם הדבר האמיתי.

עוד פינוקים:

אחד השמות שחזרו בסיפוריהם של הישראלים הרבים ששבו מפסטיבל פרימוורה בברצלונה השנה, היה Savages. אני הייתי עסוק בדברים אחרים, אבל אומרים שגם ב-Oya הן נתנו הופעה גדולה.

טעם של פעם - Oya לחובבי אמנים ותיקים ושמות גדולים

לא נעים לומר, אבל בגדול, איך שזה נראה לי עכשיו, אם יש לך ילדים, אתה תמיד חי במידה מסוימת בעבר. כנראה שהימים בהם אתה כבר מספיק גדול לדפוק לעצמך את החיים אבל עדיין לא קיבלת את ההזדמנות לעשות זאת למישהו אחר תמיד נשארים מין תקופת זוהר. אז הורים יקרים - וגם סתם אנשים שהיו קיימים באייטיז - פסטיבל Oya הוא המקום בשבילכם!

המנות העיקריות:

גולת הכותרת של הפסטיבל, לפחות בעיני המארגנים - על פי גודל השם על הפוסטר, הייתה פי ג'יי הארווי. היוצרת הבריטית האקסצנטרית נמצאת אולי בשיאה של קריירה מרתקת בת 25 שנה, עם אלבום חדש ופוליטי בשם "The Hope Six Demolition Project" ומופע חדש שמזכיר יותר מהכל טקס אשכבה מהודר. לא פלא שהמוות נוכח על הבמה במופע של הארווי - שלובשת בגד של נבלית מסרט דיסני וכובע עם נוצות ומלווה בכ-10 גברים, כולם בחליפות שחורות - האלבום החדש הוא תוצאה של תהליך בן 4 שנים במהלכו ביקרה הארווי באיזורים המדממים של אפגניסטן, וושינגטון די.סי וקוסובו.

PJ Harvey Foto: Ihne Pedersen #øya2016

A photo posted by Øyafestivalen (@oyafestivalen) on


הארווי, על הבמה וגם בחיים הציבוריים, היא הכל חוץ מקראוד-פליזרית. היא חיה את ההווה האמנותי שלה, ולא מתיישרת לפי תפיסות רווחות ופוליטיקלי קורקט. כמו שעוררה סערות לאורך השנים כשהופיעה בעירום על שער מגזין, אמרה בראיון שהיא תומכת בציד שועלים והתנערה מהפמיניזם בכל הזדמנות, גם על הבמה הכי גדולה ב-Oya היא לא נתנה לקהל את מה שהוא רצה, וביצעה את האלבום החדש כמעט במלואו, לצד מעט חומרים מוכרים יותר. מי שציפה ל"המיטב" התאכזב קשות, ומי שגם ככה לא הכיר לעומק את המוזיקה של הארווי - כמו כמעט כל המיליארד נורווגים שהביטו בה בעיני עגל כחולות - התהפנט מהפרפורמנס האפל ומלא כלי הנשיפה של הארווי.

גם הצמד הבריטי Massive Attack פועל ברצף מאז תחילת הניינטיז, וגם הם משכו אש לאורך השנים עם פרסונות מסתוריות, פעילות מגוונת ודעות פוליטיות בלתי מתפשרות. הקיץ הם כבר הוציאו שלושה שירים חדשים עם שיתופי פעולה מעניינים, כולם עם קליפים מרהיבים, כולל אחד עם קייט בלנשט. בינתיים, הם מופיעים עם Young Fathers, הרכב אירי שלא מפחד לזהור לצד האחים הגדולים. בניגוד להארווי, מאסיב דאגו לשמור את הקהל יחסית מרוצה ואפילו חזרו להדרן עם הלהיט הענק שלהם "Unfinished Sympathy".

ניו אורדר סגרו בצורה נהדרת את הפינה למי שגדל על האייטיז ורוצה את האגדות שלו בנות יותר משלושה עשורים. הלהקה, שחזרה לפעול ב-2011 אחרי שני פירוקים, נתנה הופעה מרהיבה בבמה השנייה בגודלה בפסטיבל, שהייתה מפוצצת במעריצים שזכו לסט-ליסט להיטי והדרן בלתי נמנע עם ההמנון של ג'וי דוויז'ן (להקת האם) "Love Will Tear Us Apart".  

גרייס ג'ונס האגדית שהגיעה במפתיע להחליף את The Kills שביטלו וסגרה את הפסטיבל בהופעה שהרגישה כמו פרק של הסדרה "אימה אמריקאית" - בקטע טוב.

Altså! Grace Jones, for ei dronning Foto: Markus Thorsen

A photo posted by Øyafestivalen (@oyafestivalen) on


פנינים מהסצינה המקומית:

אנה ברון היא אחת האמניות הנורווגיות שהכי שמחתי להכיר. בגיל 40, עם דיסקוגרפיה מגוונת וקול מכשף, היא נראתה לי כמו סוג של דיקלה מקומית: יוצרת עצמאית שעושה פופ נגיש ומרגש, צעד אחד מחוץ למיינסטרים. אל תפספסו את הסינגל האחרון שלה, "Shape of A Heart".  

ביץ' פליז - Oya לאוהבי היפ-הופ ומוזיקה שחורה

אם תשאלו אותי, נגיד כשאני שיכור, מה הדבר הכי טוב במוזיקה של היום, התשובה שלי תהיה שהיפ-הופ זה השיט האמיתי ניגר. סתם, אני לא אגיד ניגר, אבל עדיין, ברור שהז'אנר שהפך בשנים האחרונות להכי מתוקשר, משפיע וקול הוא ההיפ-הופ, שממשיך להצמיח עוד ענפים משונים ומגוונים על בסיס המסורת התוך-ז'אנרית המפוארת שלו. הבלונדינים החרוצים שאירגנו את Oya לא פספסו את זה, והרימו תצוגת תכלית מרשימה של כמה מהקולות החדשניים והמעניינים בז'אנר.

המנות העיקריות:

ממש בתחילת השנה הפציע אנדרסון .פאאק (הנקודה במקור) עם האלבום המבריק "Malibu", והפך לאחד השמות הכי חמים בהיפ-הופ. המוזיקאי מקליפורניה שהיה בן טיפוחיו של ד"ר דרה הוא כמו תמונת מראה נוצצת לקנדריק לאמאר: שניהם משלבים במומחיות אלמנטים מוזיקליים ישנים וחדשים, מתארים בצורה מדויקת את הסביבה בה גדלו ומפגינים יכולות מפחידות על המיקרופון (שמעו את .פאאק בשיר "Your Prime" או עם הסימפול של "התקווה" שלנו ב-"Come Down").


אבל בעוד קנדריק משמש כנביא הגאון וכבד הראש, .פאאק מתפוצץ מהומור עצמי וקלילות חושנית. יחד עם הלהקה שלו, The Free Nationals, הוא נתן את הסט הכי מלהיב בפסטיבל, כשהוא עובר כאילו כלום ממובז של חשפן בקדמת הבמה לשלושה שירים כמתופף, תוך כדי שהוא ממשיך להפיל שורות בדיוק על הביט ושובר מקל. .פאאק היה מחושמל, הביע תדהמה מכמות האנשים הלבנים בקהל (במה שכנראה הפך כבר לשטיק קבוע בהופעות באירופה), פלירטט עם הבלונדיניות בשורה הראשונה ונראה מדהים. טוב נו, אני מאוהב.

ומגאון שאוחז במיקרופון, לאחד המפיקים המבטיחים בעולם. KAYTRANADA הוא השם, מונטריאול שבקנדה המקום, 1992 (!) שנת הלידה. הצעיר בן ה-24 הספיק כבר להפיק לאמנים כמו מיק ג'נקינס, דה אינטרנט, טאליב קוולי, אזיליה בנקס, צ'אנס דה ראפר ואהובי אנדרסון .פאאק. בנוסף, הוא הספיק השנה להוציא אלבום בשם 99.9%, לצאת מהארון כהומו, לטפח דמות מסתורית ולא להכחיש שמועות על שיתוף פעולה מתקרב עם המפיק האגדי ריק רובין.

בפסטיבל, הוא הוקפץ לבמה גדולה יותר בעקבות הביטול של היוצרת המסקרנת ANOHNI, ושובץ מול מאסיב אטאק. לשמחתי, המסע לעבר המקום הנחשק צמוד לרמקול הימני ולבמה היה קל מתמיד, כשקייטראנאדה התחיל לנגן מול כמה עשרות בודדות של צעירים. די מהר הסט המקפיץ שלווה בוידאו-ארט ממסטל ובצרחות של הקהל (בעיקר שלי) הצליח למשוך את ההמונים. בסוף זו כבר הייתה ממש חגיגה.

פנינים מהסצינה המקומית:

הגילוי המרגש ביותר עבורי בפסטיבל הגיע ממקום לא צפוי. Mutual Intentions הם "קולקטיב ג'אז והיפ-הופ", שזו דרך מתוחכמת לומר שמדובר בכמה חנונים לבנבנים שמנגנים מדהים ומשחקים בביטים. הם הופיעו יחד עם ראפר מקומי, Ivan Ave, שהראה כריזמה כיפית, והוכיח שיש לו את הדבר הכי חשוב לראפר - תעופה עצמית בערימות. בהופעה מושלמת מול קהל קטן אך משולהב הם ניגנו את ההיפ-הופ הקליל שלהם, ואירחו את הזמרת המקומית שרלוט דוס-סנטוס וראפרית בריטית שלא קלטתי את שמה. המידע עליהם ברשת באנגלית דליל במיוחד, אבל מוזיקה יש הרבה, והיא נהדרת.

עוד פינוקים:

Thundercat, הבסיסט הענק עם האפרו והכרס, נתן הופעה מדהימה כולל ביצוע ל-"Complexion" של קנדריק, עלה לכמה שירים עם אנדרסון .פאאק והסתובב ברחבי הפסטיבל כמו פו הדוב ועשה עם אנשים סלפיז. 


סטורמזי וסקפטה הבריטים נתנו מנות של ראפ מטונף עם מבטא בלתי אפשרי.

קמאסי וושינגטון עשה את הג'אז המפותל שלו על הבמה עם גלביה שחורה ולהקה צבעונית.  

NAO הבריטית הוכיחה לקהל קטן אך מרוגש (הייתי שורה ראשונה ולדעתי המבטים שלנו הצטלבו יותר מפעם אחת אבל לא יודע) שהיא מושלמת.

רק להרים - Oya לאוהבי מוזיקה אלקטרונית ופופ כיפי

לפעמים מבוגרים, או צעירים נרגנים ושמרנים ברוחם, מתלוננים על "המוזיקה של היום", על אובדן האינסטרומנטליות הקלאסית ועל כך ש"הכל נשמע להם אותו הדבר" ושמוזיקה אלקטרונית היא סתם "רעש". אני לא אזכה אותם בתגובה רצינית, כי לדעתי, כל אדם עם אזניים ולב יכול להתחבר למוזיקה אלקטרונית, גם הבסיסית והחזרתית ביותר. במה מיוחדת הוקמה בפסטיבל לטובת הופעות אלקטרוניות, וזכתה בשם הכמעט-בינלאומי "היי-פיי קלובן" (כלומר קלאב). הבמה, שמוקמה מעל יתר הפסטיבל ונהנתה ממתחם צ'יל משל עצמה, הפכה במהרה ליעד הברור של כל מי שרצה להשתחרר, לרקוד ולהרגיש קצת במסיבה. שם תמיד היה אפשר למצוא קהל מגונדר יותר, מסומם יותר וכן, לרוב גם צעיר יותר. גם בבמות המרכזיות שובצו כמובן אמנים גדולים עם טאץ' אלקטרוני.

המנות העיקריות:

לדעתי, האמן הלא-נורווגי שזכה להכי הרבה אהבה מהקהל האוסלואי היה ג'יימי xx. המפיק והמוזיקאי הבריטי רק בן 27, אבל כבר הספיק להפוך למותג מוכר עם להקתו "The xx", אלבום סולו מצליח מהשנה שעברה והמון רמיקסים לאמנים כמו אדל, רדיוהד ופלורנס אנד דה משין. xx שובץ בבמה השניה בגודלה, זו שמוקמה באוהל וסיפקה את מיצגי התאורה והוידאו-ארט המרשימים ביותר. בדיוק כמו שהוא אוהב, הסט המרים והשמח שלו לווה בתאורה מחשמלת, וכמות גדולה של צעירים זהובים העדיפו אותו על טקס האשכבה שהרימה בבמה המרכזית פי ג'יי הארווי. אני תפסתי אותו גם בתיקלוט-הפתעה באחד מהמועדונים הקטנים בעיר. כמו תמיד, המוזיקה שלו לא נגעה לי בלב או העיפה לי את המוח, אבל עשתה אותי שמח והזיזה לי את הגוף.

להקה אחרת שזכתה לחיבוק מהקהל הייתה CHVRCHES, הטריו הסקוטי שצץ כמו משום מקום ב-2013 עם אלבום בכורה שהפך ללהיט והפך את הסולנית, לורן מייברי, לאייקון פופ היפסטרי. אחרי שהוציאו אלבום שני (ובעיני מאכזב) בשנה שעברה, השלישייה הגיעה לאוסלו ונתנה הופעה כיפית עם מעט דיבורים עם הקהל. 

בבמת הקלאב ניגנו בין השאר דה בלאק מדונה (סט מושלם) ופאטימה יאמאה שניגן סט מרגש עם מלודיות חיות על הקלידים.

פנינים מהסצינה המקומית:

את הפופ האלקטרוני-היפסטרי של הזמרת הנורווגית ארי (Aryׂׂ) אפשר אולי לסווג בקטגוריה האלקטרונית המרימה, בעיקר כי היא לא מתאימה לאף קטגוריה אחרת. ההופעה של הזמרת הצעירה (שחגגה 23 על הבמה) הייתה מפוצצת, למרות שהוציאה עד כה רק סינגל אחד. השיר, "Higher", הפך ללהיט בנורווגיה, והזמרת הסתובבה בפסטיבל בחן ששמור למלכות הכיתה המגניבות באמת.

עוד פינוקים:

Floating Points נתן הופעה חיה עוצמתית עם להקה גדולה ואווירה של כאן ועכשיו, בעוד M83 הצרפתים עשו את שלהם בהופעה די אפורה.

הכתב היה אורח של שגרירות נורבגיה בישראל וטס באמצעות חברת בריסל איירליינס המפעילה 14 טיסות בשבוע (2 טיסות יומיות) בקו תל אביב-בריסל-תל אביב עם טיסות המשך נוחות לאירופה, ארה"ב, קנדה ואפריקה.