השלושרות לא עומדות בסטנדרטים

מאוד רציתי לפרגן למופע של "השלושרות", איה כורם, רז שמואלי ומיכל גבע, שמבצעות מאוצר הקלאסיקה של שלישיות זמר מקומיות, אבל הוא הצליח להגיע לרמה טובה ומעלה רק לפרקים קצרים, ורובו היה בינוני. חבל, כי איה כורם היא יוצרת וזמרת מוכשרת ואישיות חשובה במוזיקה הישראלית (גילוי נאות: היא סיקרה עבור mako את ההופעה של רג'ינה ספקטור בקיסריה), רז שמואלי הוכיחה באלבום הבכורה שלה שיש לה מה להציע, ומיכל גבע נחשבה לפני כשלוש שנים להבטחה. כל אחת מהן לחוד היא זמרת ואמנית ראויה, אבל שלושתן יחד, במופע גרסאות כיסוי כמו זה שהשיקו אמש בזאפה הרצליה, זו נוסחה שעדיין לא מצליחה להתרומם, לצערי הרב.

נתחיל ממה שידוע מראש: הנוסטלגיה בישראל היא תמיד סחורה חמה עבור הקהל, ומפלטם של אמנים שנקלעו לתקופות שפל. דוגמאות מהשנה האחרונה הם המופעים משירי שלמה ארצי ושמוליק קראוס שמספקים למשתתפיהם מחיה ראויה. בכל העולם יש אמנים נהדרים שעושים את המוזיקה שלהם, אבל מתפרנסים ממופעי קאברים לגדולים מהם. השוק המקומי כל כך קטן ותחרותי, והמוזיקה הישראלית כבר צברה מספיק ותק, כדי שגם אצלנו זה ייחשב ללגיטימי, ועל כך אין לי חצי טענה ל"שלושרות", גם אם הקהל מוחא כפיים לשירים יפים שהוא מכיר מפעם. להפך - המופע הזה עוד עשוי לחשוף קהל צעיר שיגיע עם ההורים (והסבים) לנכסים כה חשובים  בזמר העברי, ועל כך תבורכנה. יחד עם זאת, יפה שדור צעיר גואל מהשכחה חומרים ותיקים, ועדיין, זה לא אומר שזה טוב.

כמו כן, מסקרן לבדוק מה קורה כששלוש נשים שרות בהרמוניות קוליות יפות שירים שרוב המבצעים המקוריים שלהם היו גברים, ושירי האהבה שביניהם נכתבו ברובם מגבר לאישה. אלא שהניסוי הזה לא מצדיק ערב שלם, מקסימום גיחות מוצלחות במופעי מחווה כמו זה למאיר אריאל ז"ל בו השתתפו השלוש לאחרונה, וממנו לקחו את הביצוע ל"מים מתוקים". כשלושה קולות נשיים שמתחברים, "השלושרות" חזקות בבלדות השקטות, בליווי של גיטרה אקוסטית, שתי גיטרות, או שלוש, אז הן מצליחות לשלב את קולותיהן באופן מוצלח ולזהור יחד, ליצור שלם שעולה על סך חלקיו. אבל החן הזה קורה, לצערי, רק בחלק קטן מהשירים במופע.

לא כל יוצרת-מבצעת היא זמרת קאברים טובה

לשיר קאברים, גרסאות כיסוי, זו אמנות בפני עצמה, שלא כל זמר-מבצע מצליח להתמקצע בה. יש הבדל גדול בין לשיר את שיריך באופן המיוחד והאישי כפי שכתבת אותם, לבין לנסות להביא משהו חדש, אחר, מעניין או מאתגר לקלאסיקה שכל כך מושרשת באוזן של המאזין. יש זמרים ששרים קאברים מעולה, ולכן גם מצליחים בתוכניות הריאליטי המוזיקליות ובלהקות הצבאיות, ויש כאלה שיישמעו אמינים ומהודקים רק עם השירים שלהם. אף אחת מ"השלושרות" היא לא סופר-זמרת (או סופר-ווקאליסטית) מצטיינת בזכות עצמה. הן יותר טובות כיוצרות-מבצעות. בקאברים לכאלה קלאסיקות צריך להיות ממש טובה כדי להביא משהו באמת מרתק או מבריק. פרשנות שמנסה להיות דומה למקור עלולה להתברר כמתכון לכישלון.

ההבדלים בין השלוש מבחינת היכולת לשיר גרסאות כיסוי ניכרים במופע. איה כורם, "המבוגרת האחראית" והאמנית המנוסה מבין שלושתן, מספיק איכותית ומקצועית כדי להיות אבן הפינה של הערב הזה, יחד עם המנהל המוזיקלי והמעבד, הגיטריסט אדם בן אמיתי (שבמקרה גם קשור אליה מחוץ למוזיקה). גם אם יש שיר שהיא שרה פחות טוב, עדיין כורם יודעת איך לצאת מזה בשלום. רז שמואלי, בוגרת "דה ווייס", יודעת פחות או יותר איך להחזיק קאבר, איך לעשות קולות רקע נכונים, איך לתמוך באחרות ואיך לתת את שלה מבלי להתבלט. היא ה"דבק" של ההרכב הזה. החוליה החלשה היא מיכל גבע, שהיא אולי יוצרת שמבצעת נהדר את שיריה שלה, אבל היא לא זמרת-מבצעת שיכולה להחזיק מופע גרסאות כיסוי. כזמרת היא פשוט לא מתאימה למשימה. למזלה השתיים האחרות היו שם כדי לתמוך בה, כשהיה אפשר.

חוסר יציבות ברמת הביצועים

כך למשל, אחרי ביצועים נחמדים ל"גברת לוין" ו"האוהבים את האביב" של "השלושרים", מגיע "זה טוב זה טוב" של "שוקולד מנטה מסטיק". גבע פותחת לא ממוקדת, מובילה את רוב השיר, והיא לא סולנית מספיק טובה. חסר לה ביטחון, חסר לה ברק, חסרות לה תנופה ועוצמה. ההצטרפות של כורם וההרמוניה של שלושתן תומכות בה ואיכשהו מחלצות את השיר. את "סרנדה לך" ("גשר הירקון") כורם מתחילה ובהמשך מחלקת עם האחרות את השורות כמו במקור. ביצוע נחמד אבל לא מתעלה.

ב"לילה בחוף אכזיב" ("גשר הירקון") נחמד ששלושתן שרות ומנגנות בגיטרות, אבל השיר מתחיל חלש. כשמגיעה הא-קפלה ויש ברקע קולות נאים, פתאום הן עושות סוויץ' ולרגע זה עובד. ושוב גבע שרה קולות רקע לא יפים ומחלישה את הנאמבר. ב"כשאור דולק בחלונך" ("גשר הירקון") כורם מרגשת בסולו, נותנת ביצוע עדין, רגיש, מקסים. היא שרה כמו בערב שירי משוררים מפעם, וזה נהדר.

לפני השיר מקדימה כורם קטע קישור על סשה ארגוב עם מידע מוויקיפדיה. הדיבור האינפורמטיבי הזה שמציג את היוצרים, יצוץ עוד כמה פעמים במהלך המופע, עם סיפורים מאחורי השירים שהקהל הותיק מכיר עוד מלפני שהשלוש הללו נולדו, או סתם קיטש (אילן רמון שמע בחלל את "זמר נוגה"? מה את אומרת). גם קטעי קישור שנועדו לבדח למחצה בנוסח "אני מתבלבלת בשמות של שלושת חברי 'הנשמות הטהורות'" ו"הייתי ילדת עפרה חזה" של מיכל גבע, "התעלפתי כשפגשתי את שלום חנוך" של איה כורם, או "תגידי את, לא לא תגידי את" נוסח תוכנית בידור עבשה בערוץ 1 בשנות השמונים, נשמעים לא טוב. אפילו במריחת הזמן, כשהגיטרה של שמואלי חווה תקלה, הן מצליחות להתקשקש. וחבל, קטעי הקישור האלה, כפי שהם עכשיו, פוגעים באיכות של המופע.

כמו להקה צבאית בערב קריוקי

את "אחכה לך" ("הנשמות הטהורות") מובילה רז שמואלי, לביצוע סתמי מדי, חסר ייחוד, שנשמע כמו צוות הוויי צה"לי, כולל סולו פסנתר עם צליל צורם, כאילו שבטהובן עושה סאונד. דווקא "נוח" ("שוקולד מנטה מסטיק" בליווי "אף אוזן גרון") יוצא להן מגניב ומשחרר לרגע את המועקה. קשה לפספס עם שיר כה טוב של מתי כספי ויורם טהרלב. סוף סוף הכל (כמעט) מתחבר להן. ההגשה שחלקה בדיבור, הקולות, הסולואים, ההרמוניות, מעבר הסולם באמצע, אפילו הסמבה בסוף שמביאה את הכפיים של הקהל. המורה מתי היה מעביר אותן לשלב הבא.

ב"רחוב הנשמות הטהורות" שוב כורם מפקדת הלהקה בראש, אבל הביצוע נותר בינוני, חיוור לעומת המקור. ב"זמר נוגה" ("החלונות הגבוהים"), שהן מתעקשות לקרוא לו "התשמע קולי", כל אחת מובילה בקטע אחר, אבל העסק עובד, שוב, כשכורם מובילה. בשאר הזמן זה נשמע כמו להקה צבאית בערב קריוקי. בסוף מגיעה הרמוניה יפה שמשאירה בפה טעם מעט יותר טוב. אחרי שכורם ביקשה מהקהל למחוא כפיים לשלום חנוך (מה הוא היה עושה בלעדיה), הן שרות את ״צרות טובות" ("השלושרים"), לא מהמגדלורים הענקיים שסיפק חנוך בקריירה שלו. הביצוע יפה, הקולות נעימים, גבע סוף סוף שרה באמת ומקרוב, התוצאה מניחה את הדעת, אבל זה שיר שבאמת קשה לפשל איתו.

"שלא ייגמר לי הלילה" ("הנשמות הטהורות") זוכה לביצוע רית'ם נ׳ בלוז לא רע. ההרכב מנגן טוב. בן אמיתי מראה יכולות על הגיטרה, בסך הכל נאמבר ברמה נאותה. זה זמן הרוקנ'רול וכורם מניפה מפרש עם "לו הייתי פיראט" ("השלושרים"). אלא שהיא שרה אותו חלש מדי ואנמי מדי. זה שיר כל כך גברי, וכשהשתיים האחרות מצטרפות, שלושתן יחד נשמעות כמו וונדי וטינקרבל שמנסות להיות קפטן הוק. זה לא מחזיק. גם לא מעברי קלידים שלקוחים מכוורת וצצים במהלך הנאמבר. למרות הגרסה המעט מתישה, כורם לא מוותרת על שום בית שכתב ירון לונדון, האחרות מצטרפות, וזה כמעט הולך לכיוון של עינת שרוף.

פולי ומוריסון מתהפכים איש איש בקברו

"מה שאתם לא יודעים עלי זה שגדלתי בהרצליה", אומרת מיכל גבע, לקהל שרובו לא ידע בכלל שהיא קיימת עד הערב. "והייתי ילדת עפרה חזה, אבל עכשיו אשיר שיר של ירדנה ארזי". וואוו. קטעים איתך. ואז היא מבצעת את "אמור שלום" ("שוקולד מנטה מסטיק") ומתקשה להביא משהו שאפשר לקרוא לו ביצוע. היא לא מצליחה להביע משהו, כלשהו. זה אפילו לא עובד בהפוך, כפרודיה, או בהפוך על הפוך. נאדה. "יום יום חג" ("הגשש החיוור") זוכה לפתיחה שלקוחה מ-"Touch Me" של הדורז. פולי ומוריסון מתהפכים איש איש בקברו. באמצע הנאמבר מגיע המעבר הזה עוד פעם-פעמיים. הניסיון לעשות מתרועת הפסטיבלים רית׳ם נ׳ בלוז שלא באמת הולך עד הסוף הוא מקורי, אבל מפספס את הכוונה המקורית של השיר. לפחות השלוש מצליחות להביא כאן גרוב חביב, אבל מיד מקלקלות עם ניג'וס סביב אמירת המילה האחרונה בשיר.

את "יחזקאל" שלושתן שרות יחד מהתחלה. זה בסדר, אבל שוב לא מתרומם לשום מקום שהוא מעבר לערב קריוקי. בהצגת הנגנים כורם מוסיפה בדיחה על זה ש"מאחורי כל אישה מצליחה עומד גבר עם הכלי שלו". אחלה פמיניזם. הן יורדות אחרי שעה ורבע די לחזור להדרנים. הראשון הוא "מים מתוקים" עם שלוש גיטרות אקוסטיות, כאמור מהערב לזכר מאיר אריאל ז"ל. ביצוע יפה. "לו יהי" ("הגשש החיוור") זוכה לביצוע ערני ויפה, עם נגיעה של רוק. הנאמבר הכי טוב שלהן בערב הזה. הן מזמינות את הקהל לשיר והוא שר. "איפה הייתם עד עכשיו?", שואלת כורם בשבתה כשרהל׳ה שרון מבית ספר רימון.

עוד בהדרן מחרוזת שירי "החלונות הגבוהים". גבע מובילה את "אינך יכולה", שמואלי וכורם מצטרפות בפזמון ועושות קולות ברקע. נשמע  בינוני. את "האהבה הראשונה" כורם מובילה, ושמואלי עושה קולות יפים ברקע. ואז שמואלי מובילה את "כל השבוע לך", לקראת מש-אפ שמורכב מ"אינך יכולה" ו"כל השבוע לך", כי הרי, כמו שאמרו בעבר איינשטיין וקראוס, שניהם בעצם אותו שיר. המופע מסתיים עם "חלום עלי חלום קטן" בליווי גיטרה אקוסטית בלבד: ההרמוניות יפות, הביצוע חביב. כורם, כרגיל, מקדימה לזרוח. האחרות מפתיעות עם הקולות. נאמבר קטן, יפה וחמוד לסיום. המופע של "השלושרות" אולי ידפוק קופה בזאפות וועדי עובדים, אבל הוא חייב להשתפר כדי לנסות ולדגדג את הרמה של המקורות עליהם הוא מסתמך.