השנה הייתי בדיג'יי סט של ביורק. היא עלתה לבמת ג'ונגל עם צמחייה ענקית ובגד לבן מוזר שהסתיר את כולה מלבד העיניים. אחרי שעה של נקישות פסנתר אקראיות, מעט ביטים מפוזרים ובעיקר סאונדים של ציוצי ציפורים, הלכנו. אמנות אמנות, אבל איפה הפאן?
אפשר למלא בית ספר באמנים שנורא רצו להיות ביורק, מסיגר רוס ועד סיה. אבל מעל כולם עומדת התלמידה המצטיינת ביותר - פיבר ריי, שם הבמה של האמנית קארין דרייר אנדרסון. אמנם לא איסלנדית, אבל מוצאה השוודי בהחלט מקרב אותה למקור יותר מכל בריטית שאי פעם ניסתה. כחלק מהצמד שהקימה עם אחיה אולוף, דה נייף, היא עיצבה את פסקול הווירדיות הרשמי של העשור הקודם, ועשתה זו בספק תחפושות ספק אופנה עילית. מעל ארקייד פייר הרגישים ואלסידי סאונדסיסטם הקלאברים, דה נייף ריחפו כעורבים והטילו צלילים מוזרים עד שהגיעו לכל מי שיש אפלה בליבו. אפלה, קוויריות, אמנות. זוהי מוזיקה רפטטיבית ומהירה שיכולה לעורר בך אקסטזה וטורדנות ("Like a Pen", "Bird") מצד שני גם שירים מנחמים, נעימים ("Pass This On" האלמותי, "Marble House").
את המרחב הזה עטף קולה החד פעמי של פיבר ריי, שהוא בהחלט יותר קול עורב מערב. לפעמים היא נשמעת כמו ילדה שנטרפה עליה דעתה, לפעמים כמו הנשמה שלך שמתייסרת. השירים אמנם היו טוויסטד, אבל עדיין עם צד פופי וקל לעיכול. אם למאדים היה גלגלצ, דה נייף היו הקולדפליי שלהם. כשהיא פעלה לבד זה היה נגזרת ישירה של דה נייף, אותו קול מוכר כמובן אבל מעט יותר על טבעי, פחות סינת'-פופ ויותר מקריפ.
אבל אז הגיע העשור הנוכחי, ומשהו קצת הלך לאיבוד. ב"Tomorrow, In a Year", שהיה אופרה אלקטרונית בהשראת "מוצא המינים" של דרווין, דה נייף היו אקספרימנטליים לגמרי. אפשר להגיד שהם היו בדרך הנכונה להיות אורחים בדיג'יי סט של ביורק בתור ציפורים. במקרה או לא – ציפורים גם היו על העטיפה. אלבום האולפן האחרון שהוציאו, "Shaking the Habitual", היה יותר קומוניקטיבי ושילב המון טכנו. לפי הקצב הוא יועד למסיבות, אבל האווירה הייתה הלוויתית. בסופו של דבר האלבום הזה היה ארוך מדי ולא באמת חשוב או מהדהד, לפחות לא כמו האלבומים הההם.
יש מקרים שבהם אתה מקבל בהבנה עצובה שצלילים ששיחקו לך בלב בעשור מסויים כבר לא עושים זאת עוד. שברגע ההוא בזמן זו הייתה המוזיקה הכי מעניינת, ושהאלבום החדש הוא משהו לדבר עליו לחיוב בזכות חסד נעורים, אבל בתוך תוכך אתה יודע שלא באמת תחזור אליו. בני גילה של פיבר ריי, אלסידי סאונדסיסטם וארקייד פייר, הוציאו גם הם אלבומים השנה. זה הסתכם ב"סבבה יחסית" ו"מאכזב" בהתאמה. לכן יש לפיבר ריי שני דברים להוכיח באלבום חדש. אחד, שהיא עדיין רלוונטית ויכולה לחדור לנשמה. שניים, שהיא לא השלימה את המהפך והפכה לציפור. מדובר באותם אתגרים שיש למורה שלה ביורק, רק שאם ביורק תהפוך לציפור אנשים עדיין יעמדו מתחת ויתפללו שהיא תחרבן עליהם.
ומזה אין לה מה לדאוג. האלבום החדש של פיבר ריי לא סובל מעודף-מוזרות. היא אמנם דאגה שיהיו קליפים עם דמויות פסיכוטיות לרוב השירים ביוטיוב, אבל השנה היא 2017 ויש חייזרים גם אצל סטטיק ובן אל. מוזיקלית זה ערוך היטב. אני מניחה שהושארו על רצפת האולפן כ-100 דקות של צלילים רנדומלים, אבל השיר הכי ארוך פה הוא 5 דקות (באלבום האחרון של דה נייף היה קטע באורך 19 דקות, נגיד). אני יכולה להגזים ולהגיד שיש באלבום הזה משהו מאוד נורמלי. "To The Moon And Back" הוא שיר כמעט ידידותי. מצד שני "This Country" הולך להיות פסקול הסיוטים הקרובים שלי.
בגדול יש פה התעוררות חיובית, משהו הרבה פחות מורבידי מבעבר. את אלבום הסולו הראשון שלה באמת אפשר לנגן בבתי קברות ופה היא מהלכת על הקו הדק בין חיים ומוות. יש שירים כמו "Mustn't Hurry" שנשמעים כאילו נכתבו עבור האלבום ההוא, אבל הם משמעותית מעטים. "Wanna Sip" המעולה הוא קוהרנטי ודורשני, כאילו פיבר ריי של פעם קמה בבוקר ושתתה קפה. "Mama's Hand" הוא מאוד נקי ומדוייק. הקליק בייט שלנו הוא "ציפור קמה, שתתה קפה, עשתה מקלחת וכך היא נשמעת היום".
וזה קליק בייט כי היא קצת נשמעת אותו דבר. האלבום החדש של פיבר ריי היה באותה מידה יכול להיות אוסף של קטעים ישנים שמעולם לא שוחררו, שלה ושל דה נייף. "Plunge" האינסטרומנטלי למשל, שנושא את שם האלבום, היה יכול להיות חלק מ"Silent Shout" שיצא ב-2006. "IDK About You" נשמע כמו גרסה לשיר ישן שיצאה באלבום הרמיקסים שלהם "Shaken-Up Versions". אין פה חידושים מוזיקליים גדולים, היא שומרת על הצליל המזוהה שלה.
מבחינת אמירות, אחרי שדה נייף הגדירו את הקוויריות מחדש אני לא יודעת לאיזה שיא אפשר לקחת את זה. יש קצת טקסטים פוליטים על הפלות ועל המדינה ("המדינה הזו עושה את זה קשה לזיין") ובעיקר כנות יפה על אהבה ותשוקה ("אני רוצה להעביר את האצבעות שלי על הכוס שלך"). היא בהחלט גסה יותר. פיצ'פורק כתבו שהאלבום הזה הוא סיכון יותר גדול מכל מה שהיא עשתה בעבר, אני חושבת שזה ללכת על בטוח. קל יותר לקלל, קשה יותר לערער אותך בעדינות.
לא שללכת על בטוח במקרה שלה הוא גרוע, המוּכרות במקרה הזה עובדת היטב. "Plunge" לא יכנס לכם לנימים, אבל את הצמרמורת שלו יעשה. האלקטרוניקה עדיין יפה ונכונה, והיא פועלת עלייך באלימות וברוך. בוגרי דה נייף יהנו ממנו, אבל אוזן צעירה לא תחשוב שיש פה משהו מהפכני. בגדול, מאז שהאלטרנטיב התמסר להיפ הופ וטכנו, קשה לעשות מהפכות מוזיקליות. אז למה שלא נחבק את המוזיקת שנות ה-2000 הזו בחוזקה ונקווה שהיא לא תעוף לשום מקום?