השם "Black Messiah" לא יכל להיות הולם יותר לאלבומו החדש והשלישי במספר של ד׳אנג׳לו, המכונה בארה״ב "הישו של האר נ׳ בי". כשפרץ באמצע שנות התשעים בחזית גל הניאו-סול עם האלבום "Brown Sugar", סומן המוזיקאי הצעיר מוירג׳יניה כמושיע של המוזיקה השחורה, כוכב שמכיל בתוכו את הגרוב של ג׳יימס בראון והסקס אפיל של מרווין גיי, הגאונות של סטיבי וונדר והשובבות של טדי פנדרגראס. "Voodoo", אלבומו השני שיצא בשנת אלפיים, נחשב ליצירת מופת בקרב מבקרים ומעריצים, והסינגל עם הקליפ הפרובוקטיבי "Untitled (How Does It Feel" הפך ללהיט של ממש ששום פלייליסט זיונים אינו שלם בלעדיו.
אך בסופו של דבר, המראה המסוקס והקול המלטף של ד׳אנג׳לו בגדו בו. הקליפ המפורסם גרם לקהל להתעניין יותר בקוביות הבטן שלו מאשר במוזיקה, וד׳אנג׳לו, שגם ככה היה נודע כטיפוס בעייתי, התדרדר לדיכאון וסמים. הפולואו אפ ל"Voodoo" איחר לבוא, וכיאה לאלבומים שמאחרים להגיע, הוא התחיל לצבור ציפייה שהגיעה למימדים אגדיים. במשך השנים שעברו, מעריצים אדוקים (וכותב שורות אלה ביניהם) ניזונו מחצאי שמועות, הדלפות מוזרות שנמחקו כלעומת שבאו והבטחות סרק של קווסטלאב - מתופף להקת הרוטס ומשת"פ קבוע של ד׳אנג׳לו - ורק חיכו וחיכו לביאתו המחודשת של המשיח של הסול.
השמועות הפרועות סיפרו על עבודה צמודה עם פרינס ומארק רונסון, ומעבר של ד׳אנג׳לו מהקלידים אל הגיטרה. אך שום מוזיקה חדשה לא נראתה באופק. עד שלפני שלוש שנים הגיח ד׳אנג׳לו מן האפילה עם הופעת הפתעה בפריז, שכללה שלושה שירים חדשים. לפתע זה נראה אמיתי, והציפייה בקרב חסידיו רק הלכה וגברה. ופתאום, כמו רעם ביום בהיר, סינגל ראשון דלף בשבוע שעבר, ובתחילת השבוע הזה האלבום הופיע לו באייטונז משום מקום ושבר את האינטרנט. אבל הוצאת הפתע היא לא הסיבה היחידה להייפ המטורף סביב האלבום. הסיבה העיקרית היא ש"Black Messiah" פשוט עמד בכל הציפיות, ואף עקף אותן. וכולם הבינו את זה מיד ופשוט היו חייבים לכתוב על זה בטוויטר.
רונסון ופרינס אינם בנמצא ב"Black Messiah" (פרינס אולי מרחף שם ברוחו), אבל הגיטרות דווקא כן, ובגדול. "Ain't That Easy", הקטע הפותח של האלבום, יושב על ריף גיטרה מלוכלך שמהדהד את סליי אנד דה פאמילי סטון, בעוד ד׳אנג׳לו מזמר לאהובתו שהיא לא תעזוב אותו כל כך בקלות - ואולי הוא בעצם שר לקהל שלו? "1000 Deaths" שמגיע אחריו מתחיל בהקלטה של מטיף המדבר על "ישו עם שיער צמרירי, המשיח המהפכן השחור", המשתלבת בהקלטה אחרת של פעיל זכויות אזרח, וביניהן מתגנב קולו של ד׳אנג׳לו המספר על חייל שנשלח אל הקרב, ולבסוף הכל נגמר בסולו ג׳ימי הנדריקסי זועם.
כאן האלבום נטען לראשונה במשמעות הפוליטית שלו, שמרגישה רלוונטית במיוחד לאור האירועים האחרונים בפרגוסון והפגנות השחורים ברחבי ארה"ב. מנהלו של ד׳אנג׳לו סיפר כי האירועים האחרונים היו חלק מהסיבה לשחרור המוקדם של האלבום, והדחיפות של המסרים בו מורגשת בכל תו. גם ב"The Charade" - אחד השירים היפים מהאלבום, עם סיטאר חשמלי קורע - ד׳אנג׳לו מתייחס לחוויה האפרו-אמריקאית כשהוא אומר "צעדנו מיליון מיילים, אך בסופו של יום אנחנו מגלים שהכל הצגה".
אך המילים הן לא העיקר באלבום הזה. למעשה, בשירים רבים הם כלל לא מובנות, ונדמה שזה בכוונה. הכוכב האמיתי כאן הוא הגרוב, המוזיקה והנגנים שמנגנים אותה. ד׳אנג׳לו מתייחס לקול שלו ככלי נוסף במארג העשיר של ההרכב שלו, "The Vanguard". הוא מרשה לעצמו להתחבא בין המבצעים המעולים שאיתו, ולתת לכל אחד מהם את הכבוד והחופש הראוי לרקוד מסביב לגרובים המדוייקים שהוא כותב. אין הרבה אלבומים כיום שדורשים מהמאזין שמיעה חוזרת כמו האלבום הזה. בכל רגע קורה משהו מעניין ובכל האזנה מתגלה אלמנט חדש, אלתור קטן שלא שמעת או הגנבה ווקאלית שפספסת בהתחלה.
יש שירים שמזכירים את ימי "Voodoo" היפים כמו "Real Love" או "Betray My Heart", אך הם רק משמשים הפוגות נעימים בין השירים בהם האבולוציה המוזיקלית של ד׳אנג׳לו באמת מורגשת, כמו ב"Sugar Daddy" המינימליסטי והfאנקי, "Till It's Done" הבלוזי או "Another Life", כנראה השיר הרומנטי ביותר של העשור ואחד מהטובים שהוא כתב בחייו. וכך ד׳אנג׳לו מצליח לא רק להוכיח שעוד יש לו את זה, אלא שיש לו עוד הרבה מוסתר בשרוול שאנחנו עוד לא יודעים. ב"Back To The Future" ד׳אנג׳לו שר על כך שהוא רוצה לחזור ל"איך שהכול היה פעם", אבל ההפקה המפורקת ועיבודי הכינורות מראים שבעצם הוא במקום חדש לגמרי. הוא גם מתייחס בהומור לעובדה שהוא כבר לא סמל המין שהיה פעם ואומר "אם אתם תוהים לגבי הכושר שלי, אני מקווה שאתם לא מתכוונים לשרירי הבטן". אז אין מה לתהות, ד׳אנג׳לו בכושר שיא, והוא קם מן המתים בדיוק כמו שישו של האר נ׳ בי יודע. הגיעו ימות המשיח.