מוזיקה

עבודה עברית

האלבום החדש של מירי מסיקה הוא עוד פרק של עבודה קשה, בדרכה הלא קלה לשורה הראשונה של הזמרות העבריות. החדש של ג'יין בורדו מוכיח שהם לא גימיק חד פעמי, אם כי גם הם יצטרכו לעבוד קשה כדי להישאר

גל אוחובסקי | mako | פורסם 13:28 09.07.17 

שנה גודל אות

מירי מסיקה - אלוהי הדברים הקטנים

שתים עשרה שנים אחרי שפרצה לחיינו, מירי מסיקה מוציאה את אלבומה השישי ומוכיחה למי שעוד לא הבין שהיא כאן כדי להשאר. זה קורה אחרי שדורגה במקום התשיעי ברשימת "50 הזמרות הגדולות" של מאקו ורדיו 103 שהתפרסמה ביום העצמאות האחרון. גם אם המיקום הגבוה הושפע מכך שמסיקה בדיוק סיימה עוד עונה מוצלחת של דה וייס, ברור שנכון להיום היא אחת הזמרות הכי פעילות בישראל. כמעט לבד, עם חברתה קרן פלס, היא נמצאת במשבצת דור הביניים, בין הצעירות למבוגרות.

למסיקה יש הרבה יתרונות יחסיים. קודם כל היא זמרת מצוינת. היא עובדת קשה, היא גם משחקת במחזות זמר בתיאטרון והיא הצליחה לבנות את עצמה כדמות נשית מרכזית בתרבות הישראלית. חשוב לציין שהיא אחת היחידות שאהובות גם על צרכני שוק המוזיקה המזרחית וגם על צרכני השוק המכונה רוקי או אשכנזי. אם רוצים דיבור אופטימי, מסיקה היא מהשמות האלה שקל להוסיף לשיחה כשרוצים לומר שאין בישראל שד עדתי וכולם אוהבים את כולם. הנה מירי מסיקה, אנחנו מתים עליה.

ולא שהיה לה קל. אלבום הבכורה שלה, המצליח והשלם בכל אלבומיה, היה מפוצץ בלהיטי ענק חד פעמיים. אבל כמו שגילתה מסיקה, הג'וב הכי קשה של זמרת ישראלית שאינה כותבת בעצמה, הוא ללקט שירים. לקח זמן עד שמסיקה צברה מעמד ולמדה את כללי המשחק. היא עדין לא גלי עטרי, אבל היא מה זה בדרך לשם. מאז אלבומה השלישי "חדשות טובות", שהיה החלש ביותר שלה, היא נמצאת במגמת שיפור גדולה. אלבומה הקודם היה מוצלח, וכך גם אלבומה החדש.

לפעמים צריך גם קצת מזל. מסיקה היא אחת שהרוויחה מכך שעולם המוזיקה מתייחס פחות לאלבומים ויותר לסינגלים. היא גם הרוויחה מאוד משובו של רוני בראון, האיש שבנה את ריטה, למרכז הזירה. באלבום החדש יש לבראון קרדיט של מנהל אמנותי ומפיק מוזיקאלי (ביחד עם ניר מימון ואיתי צוק). בראון הוא לא ממש מוזיקאי, אבל ברור שהוא קבע את הטון של האלבום הזה, והוא זה שכיון את מסיקה להיות מעט יותר מזרחית, אבל חלילה לא מזוהה עם הפופ הים תיכוני. הוא עשה אותה מזרחית רצינית, אחת ששמעה פעם אום כולתום. זה מזכיר לכם משהו? נניח את האלבומים האחרונים של דיקלה? אופס, זה לא מקרה. בראון הוא זה שרקח גם אותם. הוא מספיק מנוסה וחכם כדי להבין שאופיין השונה של השתיים, מאפשר לו להשתמש כמעט באותה נוסחה עצמה. האופי החזק שלהן, עושה את שאר העובדה. אני מעריך ומנחש שבראון הוא גם זה שהעלה את רף האיכות של השירים. גם אם אין כאן להיטי ענק, אין כאן פילרים. לכל שיר יש סיבה. כמה מהם יכנסו עם הזמן למחזור הדם המוזיקאלי שלנו.

שלושת הסינגלים שכבר יצאו "תשים תשים", "חייאתי" ובעיקר שיר הנושא, הם בדיוק השירים שמסיקה צריכה בכדי לעבות בעוד שכבה את הרפרטואר שלה. יש באלבום עוד שירים, כמו למשל "היד שלך היא בית", שגם הם יכולים להכנס לרצף ההשמעות ברדיו. ההפקה המוזיקאלית לא מבריקה, אבל סבבה לגמרי, ובטח לא מבאסת, ומסיקה עצמה שרה משוחרר ויפה, לא צריך יותר מזה. היא כריזמתית, יודעת להביא לכל שיר עוד טיפה, עוד משהו, כדי שלא יעוף סתם ככה ברוח. רק לפני שבועיים היא מילאה את האמפי בקיסריה, וסביר שהכריזמה הבימתית שלה תתרגם לעוד הופעות בהמשך הקיץ.

מסיקה היא לא אחת שנבהלת מקשיים. היא מבינה שצריך לעבוד קשה, כל הזמן. "אלוהי הדברים הקטנים", הוא אם כן, עוד מבצע שהצליח בדרכה להתבסס לנצח בשורה הראשונה של הזמר העברי לדורותיו. היא אולי עוד לא שם, אבל היי, היא בהחלט משקיעה.

ציון: ★★★

ג'יין בורדו - מה שחשוב

כאשר מדברים על הכוח שיש או אין לגלגלצ, חייבים להזכיר את ג'יין בורדו. הם באמת חייבים את הקריירה שלהם לתחנה הצבאית. שלוש שנים עברו מאז שההרמוניות האווריריות של דורון טלמון וחבריה הפכו לפסקול של התחנה ההיא, ודרכה לפסקול של ישראל. והנה הם, להקה מוכרת עם אלבום שני שיבסס את מעמדה. מה שמעניין בסיפור של ג'יין בורדו הוא שבעידן שאין בו להקות, אל מול הפופ הים תיכוני ובצד עלייתו של הפופ הצעיר והחדש, הם הצליחו לארגן לעצמם משבצת שהיא רק שלהם. להקה צעירה שצעירים אוהבים וזקנים גם.

זה מפתיע עוד יותר כי קנטרי ופולק הרמוני מעולם לא היו דבר ענק אצלנו. ג'יין בורדו לא דומים לאף אחד. הנתיב הסלול היחיד שהם הולכים בו, הוא החיבה הישראלית לטקסטים עם מעט הומור. "עינב" שלהם היא בתה של "רוני" ההיא מגזוז. ודור שני, הוא דור שני. כמובן שהעובדה שהשירים של ג'ין בורדו קליטים, חלקם יהיו במהירות ברפרטואר שירי הילדים של ישראל, לא הזיקה. בעידן ההדחקה שבו אנו חיים, ברמת העומק ובנגיעה למציאות, ג'יין בורדו לא שונים בהרבה מסטטיק ובן אל.

ובכל זאת עלו השאלות: האם יכול להיות עוד אלבום טוב של ההרכב הזה? האם יהיה למישהו כוח לשמוע עוד סבב שירים כאלה? או יותר חשוב, האם חברי ההרכב יצליחו להביא עוד סיבוב של להיטים נעימים שנדבקים מיד לאוזן? אפשר לנשום לרווחה כי גם באלבום השני שלהם, ג'יין בורדו הם עדיין להקה חמודה, מתוקה וכיפית. "כמו בהתחלה", "רוצה לבכות" ושיר הנושא הם להיטי קצפת נימוחים בפה. המשפט "כשאת בוכה את לא יפה, עושה לי רק לבכות יותר" הוא בדיוק מה שצריכים האנשים שמתו על עינב, כדי להבין שהם שוב באותו בית קפה.

יש כמובן בעיה והיא שהסינגל שלהם "איך אפשר שלא" נשאר השיר הטוב ביותר שלהם, גם אחרי שמאזינים לאלבום החדש. נשאלת השאלה האם "מה שחשוב" יספיק כדי לקחת אותם עוד צעד קדימה, ולאן? התשובה מסתתרת אולי בשיר היפה באלבום, "קולנוע לב". זאת גרסה של חברי ג'יין בורדו לקלאסיקה "צ'לסי הוטל" של לאונרד כהן. שלושת הבורדואים כתבו טקסט נהדר, שמרפרר נכון למקור אבל בונה עולם חדש, בתל אביב, בעידן אחר. הם הצליחו באופן נדיר לתרגם מצב רוח ולהעביר אותו מקום ותקופה. "אני זוכרת היטב, מול קולנוע לב" היא שורה שיושבת כל כך טוב, שלוקח לך זמן להבין שמדובר בשיר שכבר שמעת.

מה שאני מנסה לומר זה ששלושת החברים הנכבדים יכולים בהחלט ללכת טיפה יותר לעומק. לא להכביד חס וחלילה, אבל גם לא להיות ממש קלישאה היפסטרית, עם תנועות מדודות, בדיוק כמו בפרודיה בארץ נהדרת. הקול היפה של טלמון והטריק המוצלח שהחבורה הזאת המציאה, יכול בהחלט להפוך למפעל משגשג באמת. האלבום החדש הוא נדבך אופטימי, בקיץ ישראלי חם מדי. עכשיו צריך קצת לחפור עם מעדר.

ציון: ★★★