מוזיקה
טיילר דה קריאייטור (צילום: יחסי ציבור)
צילום: יחסי ציבור

מיסטר לונלי

עולם ההיפ הופ צופה בשנים האחרונות בילד הפרובוקטור שהתחיל את הקריירה באכילת ג'וק, מתבגר. טיילר דה קריאייטור קנה בית, עשה טלוויזיה ואופנה וכעת התפנה לאלבום חדש. "Flower Boy" הוא שלם ומגובש, ללא הורמונים של נעורים ובעיקר מלא בדידות

מתן שרון | mako | פורסם 15:26 03.08.17 

שנה גודל אות

כבר לפחות 4 שנים מדברים על ההתבגרות הבלתי נמנעת של טיילר, דה קריאייטור. גופי המדיה שהכתירו אותו למלך זעם הנעורים של ראשית העשור מתעסקים באופן כמעט אובססיבי – ובטח יותר מטיילר עצמו – בכמה ילד הפלא הפרובוקטור מתבגר. הוא הולך להעליב כוכב פופ גם בשיר הבא? האם הוא עדיין טרול? האם השימוש שלו בקללות עם גוון הומופובי נובע משנאה להט"בית או שהוא בכלל מנסה לצאת מהארון? מה נהיה בסוף מהילד שאכל ג'וק?

ובכן, הילד בן 25 ויש לו דברים מעניינים יותר לעשות מלספק למדיה את הצהוב צהוב הזה. הוא עסוק בלהגשים את חלומותיו. קנה בית (בו הוא גר עם אימו ואחותו), יצר סדרות, קולקציות בגדים, ביים קליפים והעמיק את לימודי המוזיקה שלו. הוא תיעל את כל הכעס הטינאייג'רי המתפרץ לעבר הפיכתו למודל אלטרנטיבי לחיקוי עם מסרים מעצימים ומעט קיטשים בסגנון "מצא את הכנפיים שלך" או "תהיו עצמכם" וסאונד ייחודי רק לו. זו לא ממש התבגרות, יותר כמו התפתחות.

אלבומו החדש "Flower Boy" הוא תוצאה ישירה של אותה ההתפתחות. לקרוא לו "בוגר" יהיה מעט מזלזל במונח, אבל זה הוא בהחלט האלבום השלם והמגובש ביותר של טיילר, בעיקר מכיוון שהוא עצמו שלם ומגובש יותר – או לפחות מחובר יותר לרגשותיו הפועמים. הרגישות הרבה של טיילר תמיד היתה מוטיב מוביל במוזיקה, וגם באלבום הזה ישנו טון רגשי בולט במיוחד. סערת ההורמונים, הבלבול והכעסים גולפו מעליו, משאירים את טיילר עם עצבות, בדידות וניכור. אתה יכול להתפתח כמה שתרצה, אבל לעולם לא תוכל לברוח מעצמך.

טיילר נשאר לבד. ממש לבד. הוא תמיד טיפח את תדמית הזאב המתבודד, אבל נראה שהניתוק היצירתי מחבריו לקולקטיב איתו גדל, Odd Future, מתחיל לתת את אותותיו. הם עדיין בסביבתו ואף מתארחים מפעם לפעם (במיוחד פרנק אושן כפרעליו), אבל טיילר – שתמיד היה הדומיננטי מכולם – הפסיק לקחת על כתפיו הגמלוניות את שאר חברי ההרכב, שבתורם יצאו לדרך עצמאית, מי שפחות ומי שיותר. אושן הפך לתופעת אינדי־ארנ'בי, ארל סווטשירט המסתורי הפך לעיסה דיכאונית ונהדרת ואפילו דומו ג'נסיס, שלא היה מהדמויות הבולטות בקולקטיב, הוציא אלבום פנטסטי בשנה שעברה. עכשיו, כשטיילר צריך לדאוג רק לעצמו, הגיע זמנו למצוא את הקול הנקי שלו.

כשטיילר הנהיג את חבורת הצעירים הפרועה הוא עטה דמות צבעונית, רעשנית ומצחיקה – סוג של ג'וני נוקסוויל השחור. ככה זה גברים צעירים בסביבה רוויית טוסטסטרון, המלחמה על תשומת הלב מנצחת הכל. אבל היום? "אומרים שהרועש ביותר בחדר הוא חלש/ זה מה שהם מניחים, אבל אני לא מסכים/ אני אומר שהרועש ביותר בחדר הוא בטח הבודד ביותר בחדר" הוא מגלה בשיר "Mr. Lonely". בלי חבריו בסביבה, טיילר מצליח לבטא את עצמו טוב מתמיד.

נראה שטיילר התחיל לקחת את עצמו יותר ברצינות. חוש ההומור המוזר שלו עדיין מנקד את האלבום, אבל המינון המופחת של השורות השערוריות, קמצנות הדימויים המחרידים ופיקוס המסרים שבו הופכים את היצירה הזו לחדה בהרבה מאלבומיו המפוזרים ברובם. ב-47 דקותיו, האלבום הקצר ביותר שלו עד כה, הראפר מפנה את מקום הבתים הארוכים לטובת פזמונים מדבקים לטובה, מלודיות יפהפיות והרבה יותר סבלנות מוזיקלית.

בכלל, האלבום הזה מוזיקלי מתמיד. השפעות הארנ'בי, שבצבצו בין הררי הדיסטורשן של האלבום הקודם, תופסות את הבמה המרכזית ומצדיקות את שמו של ילד הפרחים. כמפיק, טיילר התקדם מביטים מטונפים ופשוטים לעבר שירים מתוזמרים היטב שתואמים בדיוק לטון שרוצה להעביר. קשת הצבעים המוזיקליים שנפרסים במהלכו חמה למדי, ממלאת את הסאונד בצהוב וירוק לצד התופים הכל כך אדומים. עם כל הכבוד לקאדר הזמרים רכי הגרון שגייס, כשקולו החרוך של טיילר עולה בדומיננטיות נונשלנטית על הלחנים על מתקתקים, האש בוערת ומלהיבה.

יש להודות שברגעים בהם שטיילר הצעיר והפרוע צץ, במיוחד בסינגלים "Who Dat Boy" עם אסאפ רוקי או "I Ain't Got Time" בעל הסמפול להיט הניינטיז "Groove Is In The Heart", עולים געגועים מסוימים. אחרי הכל, מי שהתלהב מאותו טינאייג'ר מגודל איבד אותו לטובת האמן המיוסר. אך הגעגוע מתמוסס עם ההבנה ששניהם חלקים מאותה הדמות המורכבת, המשתנה והמתפתחת. וזה, במבט רחב, הרבה יותר חשוב מכל נוסטלגיה.

כשהפסדנו את הצחוקים הרווחנו אמת. כך, לשם שינוי, אפשר סוף סוף להאמין לו כשהוא טוען בפעם המי יודע מה שהוא גיי. הפעם היציאה מהארון לא נשמעת כקריצה משועשעת ומבלבלת, אלא כשיר מתוק ושמתפוצץ מרגש גולמי ("Garden Shed") ועדיין מצליח להבהיר – כראוי – שזה לא ביג דיל. האמת הזו מאפשרת לו להוציא שיר יפה וישיר כמו "November", שמתמודד עם החרדות והבדידות שלו בלי שום צורך להישען על בדיחות ילדותיות. טיילר סומך על עצמו יותר, מאבד אט אט את הציניות הממותגת שלו ויוצר סוף סוף מוזיקה שהוא אוהב ומאמין בה, וזה ניכר בה.

אלבומו הקודם של טיילר, "Cherry Bomb", הגשים חשש בנוגע לקריירה של טיילר. החשש שמרגע שהראפר המיוסר יתיישב קצת בחייו החדשים, ישקע לתוך המכוניות היקרות ויאבד את הדרייב הכל כך דומיננטי שלו. אבל "Flower Boy" מצליח להשיב את טיילר למסלולו, מייצב אותו כמבוגר חרד שסובל מדיסוננס עצמי, מהשוני שלו ומבדידות רבה, אבל גם כזה שמצליח לבטא את הכל באופן מוזיקלי, וקומוניקטיבי, מתמיד. הוא מצא את כנפיו ונהיה עצמו. טיילר של פעם בטח היה צוחק עליו, אבל בסתר בסתר, מאחורי הקללות, רק רוצה להיות יותר כמוהו.