ריץ' קיד באיטליה

בוקר. הפרארי קליפורניה טורבו האדומה מחכה כבר מחוץ לשער כשאני יוצא ממלון ה-5 כוכבים בבולוניה, נוצצת ומבריקה בשמש הבוקר האיטלקית, אחרי לילה גשום. מסביב, בנוהל, מקומיים ותיירים כאחד עוצרים להביט במכונית העל, לצלם, ואז להביט בי כשהם קולטים שאני הוא זה שמחזיק את המפתחות. אני מודה לשוער בחליפה שקד קלות ופותח עבורי את דלת הרכב, מרכיב משקפי שמש שחורים, מתיישב ולוחץ על כפתור ההתנעה. המנוע מתעורר לחיים בנהמה שגורמת לי לשכוח מכל הצרות שלי בחיים. אני פותח את הגג, מעביר להילוך ראשון ומזנק לעבר יום נוסף באוטוסטראדות ובכבישים המתפתלים של איטליה. ייפי קאי איי, מאדר פאקר.

**

סליחה על המאדר פאקר. ואם לא זיהיתם את הייפי קאי איי אז סליחה על הסאחיות ועל פער הדורות. אבל עם תחושות קשה להתווכח, וכשחציתי את איטליה ממזרח למערב בפרארי ובלמבורגיני, חשתי עצמי וולברין בבנטלי שלו רגע אחרי שהוא מחסל שלושה מקסיקנים, או לפחות ברוס וויליס רגע לפני שהוא מחסל את האנס גרובר. כן, מכוניות ספורט יקרות עושות את זה לגבר שמתקרב לתחילת העשור החמישי בחייו.

אבל עם כל הכבוד לברוס, הנסיעה הזאת בעיקר באה לי טוב כי כבר מזמן אני חש צורך להרגיש על גופי את מה שילדי האינסטגרם העשירים צועקים ברשתות החברתיות בלי בושה כבר שנים. אתם מכירים אותם, הריץ' קידס שמצטלמים עם בקבוק שמפניה שמשמש כמעצור דלת, או בשירותים עם שטרות של 100 יורו במקום נייר טואלט. בכל פעם שאני רואה תמונה כזאת אני רוצה גם. כלומר לא באמת רוצה, כי מי רוצה לחיות בלי שום כבוד לכסף ולעבודה קשה? ברור שזה לא מתאים. אבל התמונה הזאת עם הלמבורגיני והטירה ברקע דווקא עושה חשק. חארות.

אז תבינו איך הרגשתי כשהגיעה ההצעה להתנסות במסע רכבי יוקרה בצפון איטליה. התעניינתי בזהירות מה זה כולל, וקיבלתי פירוט של מסלול שנראה לקוח מתוך אחד מחשבונות האינסטגרם של הצעירים שמוציאים לעולם את העיניים: שלושה ימים של נהיגה במכוניות-על, מלונות ספא, מסעדות גורמה וחוויית אקסטרים במסלול מרוצים אמיתי. אמרתי 'בסדר, ננסה'.

מודיע מראש שלא יהיו טעויות: המסע הזה יקר; זה לא זול לחצות את איטליה ברכב שרק הביטוח עליו עולה יותר מהמאזדה שלי בבית. מצד שני, זה טיול שנשאר בזיכרון הרבה יותר מעוד חופשה אירופאית שגרתית. אם להתחיל מהסוף, אז זה שווה רק בזכות מספר הפעמים ביום שאנשים ששמעו לאן נסעתי סיפרו לאנשים אחרים – "לא תאמינו מאיפה הוא חזר עכשיו", בתוספת עקיצה שהארוחה בקפיטריה כנראה כבר לא מספיק טובה בשביל אנשים כמוני. לכמה ימים הפכתי להיות אחד מהריץ' קידס שאני מנהל איתם יחסי אהבה שנאה ועכשיו, בכל פעם שאני מדפדף בגלריה ורואה את עצמי יושב בלמבורגיני כחולה עם הכרמים הירוקים המתגלגלים ברקע, אני תוהה מתי יגיע הקורבן הבא – זה שעוד לא שמע איך נסעתי 210 קמ"ש במכונית יוקרה עם 7 הילוכים, ששווה מעל 2 מיליון שקל.

את הטיול הזה מארגנת חברת "סולו איטליה" שמתמחה בטיולי קונספט לארץ המגף, והוא כאמור לא מסתכם באקסטרים מוטורי. המנכ"ל יאיר די קאסטרו, שמלווה ומדריך את המסע, יודע כל מה שצריך על איטליה. הוא מכיר כל פינה, כל מנהג וכל טראטוריה ורסטרנטה ששווה להכיר. הוא יספר לכם על חמשת הממים שמסכמים את תרבות שתיית הקפה, על ההיסטוריה של גבינת הפרמזן ואיך היא הפכה למותג, ועל המקומות הכי נחשבים בוונציה, בולוניה או מילאנו. יחד איתו נמצא אורן שיבי, נהג מרוצים ישראלי שגר באיטליה ובבעלותו מסלול מרוצים, שחי ונושם את הספורט המוטורי. ארבעה ימים עם שניהם גרמו לי לחשוב ברצינות על רילוקיישן למדינה "הכי מגוונת בעולם", לדברי יאיר. אבל נחזור להתחלה.

יום ראשון: מכוניות-העל שלי מחכות ביציאה מהשדה

כמה אדיר זה לצאת משדה התעופה ולהיכנס לפרארי? כי ככה התחלנו: עם פרארי קליפורניה טורבו ולמבורגיני הוראקן ספיידר, שמחכות ממש מחוץ לדלתות נמל התעופה. אין זמן התאקלמות. אספרסו קצר בשדה ו-10 דקות לאחר מכן אני כבר יושב בכיסא הנהג, מנסה להבין איך מתניעים (לוחצים על כפתור) ואיך מעבירים הילוכים (ליד ההגה). "פשוט תן גז, זה לא באמת מסובך", מרגיע אורן שיושב לידי. בהתחשב בעובדה שאני יושב במכונית ששווה יותר מהדירה שלי אני מטיל קצת ספק, אבל החיוך שמרוח לי על הפנים ברגע שיוצאים מהחניון מוחק את כל הספקות.

גשם בוונציה בשעה שנחתנו, אבל איכשהו זה ממש לא מעניין אותי. הפרארי נוהמת וטסה, 560 כוח סוס של עוצמה מוטורית, ורבע שעה אחרי שעלינו על האוטוסטראדה אני קולט שאני על 210 קמ"ש. אורן מגניב חיוך ומצביע על גשר בהמשך הדרך. מצלמות מהירות. גם אותן לא קלטתי, כי ככה זה כשאתה נוהג בפרארי - לא נראה שחוקי התנועה באמת חלים עליך.

עוצרים בעיירה הציורית דוצה (Dozza), וזה מרגיש מתאים עם הטירה המתנשאת מעלינו והסמטאות העתיקות שיוצרות ניגוד מושלם למכוניות-העל המגיחות מתוך הערפל. יושבים בטראטוריה מעולה (la scuderia ristorante) ונהנים מארוחה בת ארבע מנות ובשלוש שפות. מעבר לחלונות מחכות הפרארי והלמבורגיני והתיירים עוצרים ומצטלמים, מצטלמים ועוצרים. אני משתעשע עם המפתחות שבכיסי ונהנה מהמחשבה שאני יוצא מפה, מבקש "פרדון מי" כדי שיזוזו ונכנס לכסא הנהג. תחושה שקשה להתחרות איתה.

מסיימים את היום במלון הספא PALAZZA VARIGNANA, שיושב בתוך נוף שמישהו לקח מתוך ציור. בתכנית: סוויטה עם שני חדרים (אחד מהם רק בשביל ג'קוזי ושתי מיטות שיזוף), קפיצה לבריכה, דגימה של ארבעה סוגי סאונות, עיסוי תאילנדי, ולבסוף ארבע שעות וחמש מנות במסעדת הגורמה של המלון, RISTORANTE IL PALAZZO. את הניוקי חותכת מומחית פסטה ממש לידנו, בקבוק היין מתחלף כל מנה, יאיר די קאסטרו שופע סיפורים על איטליה ואיטלקים. ומחר אני יוצא מפה עם למבורגיני.

יום שני: מכוניות המרוץ הכי מרשימות מאחורי הרפת הכי חשובה

יש רק מקום אחד בו אפשר להשיג גבינת פרמזן אמיתית, כך יגידו לכם המקומיים של חבל אמיליה רומניה בצפון איטליה. רק אצלם האדמה עשירה מספיק כדי לגדל את העשב הנכון, אותו יאכלו הפרות הנכונות, מהן יהיה אפשר לחלוב את החלב המתאים לייצור הגבינה המפורסמת. ביקרנו במחלבת פרמיגי'אנו רג'יאנו שמייצרת גושי פרמזן ענקיים ולמדנו את סוד ההכנה, ואז עקפנו את הרפת –  וגילינו ליד הפרות את מוזיאון PANINI, שכל חובב ספורט מוטורי חייב לבקר בו. מזראטי, פרארי, למבורגיני, רולס רויס ועוד מכוניות מרוץ ישנות, שבעלי המקום אספו משנות ה-40 ועד היום. בהמשך הגענו ליקב opera 02, שמייצר חומץ בלסמי מעולה. לא תאמינו כמה עולה בקבוק קטן של חומץ בלסמי שמיושן 32 שנה.

גולת הכותרת של היום הזה – מוזיאון פרארי במרנלו (MARANELLO), עיירת הבית של המייסד אנזו פרארי והמקום בו יש כל כך הרבה מכוניות-על ברחובות, שזה היה ממש מאכזב לראות שאף אחד לא זורק מבט שני לעבר הפרארי והלמבורגיני שלנו.

אני בדרך כלל לא אדם של מוזיאונים, אבל בשלב הזה של המסע הייתי צמא למידע בכל מה שקשור לעולם המוטורי של איטליה. מוזיאון פרארי, שמציג מכוניות מפס הייצור של החברה ב-70 השנה האחרונות, לגמרי משלים את האווירה. המוזיאון עבר שיפוץ מקיף לפני כמה שנים והוא תחנת חובה לכל חולה הגה; ההול אוף פיים, בו נמצאות מכוניות פורמולה 1 בהן התחרו לאורך השנים, הוא מאסט לכל מי שרעש המנוע עושה לו טוב בגוף. ובין שלל המכוניות, המנועים ותמונות נהגי המרוצים שווה לעצור גם ליד המשרד של אנזו פרארי בעצמו – אדם שהפך לאגדה באיטליה בזכות מותג המכוניות הנחשק שיצר. מדובר במשרד המקורי, אשר סביבו נבנה המוזיאון המרשים.

כדי להשלים את החוויה עשיתי סיבוב על הסימולטור של פורמולה 1 במסלול המרוצים MONZA, אולי המפורסם במסלולים האיטלקיים. תחשבו על אקס-בוקס משודרג, רק שבמקום כורסא יושבים בכיסא של F1 ממש כמו נהג מרוץ ובמקום שלט אוחזים בהגה בדיוק כמו הדבר האמיתי. ממול יש מסך ענק שמדמה את המרוץ, והרכב רועד בכל סיבוב ובכל זריקת זנב. יצאתי משם מזיע.

בערב מגיעים לבולוניה על סמטאותיה הצרות (חוויה מפחידה כשאתה נוהג במכוניות שאתה ממש לא רוצה לראות עליה שריטות) ומתמקמים ב- Grand Hotel Majestic già Baglioni , מלון 5 כוכבים מפנק, אחד היוקרתיים בבולוניה. אם אתם אוהבים מסגרות זהב מסביב למיטה ולמסך הטלוויזיה שלכם, יש לכם למה לצפות. את הערב סגרנו ב- Ristorante Franco Rossi , מסעדה מעולה עם בעל בית משוגע קצת שזרק עלינו פרחים באווירה טובה.

יום שלישי: מרגיש הכי חי כשאני מסכן את החיים

מה יותר טוב מלשאוג כמו מטורף כשאתה דוהר על מסלול מרוצים בפרארי 458? לאבד שליטה כמובן. להחליק, לעשות סיבוב של 180 מעלות, להיזרק לכיוון ערימות הצמיגים בשוליים עם עיניים פעורות ולא להאמין שאתה עדיין חי כדי לספר את זה.

זה אולי נשמע קצת דרמטי. לא באמת הייתי בסכנת חיים (היי אמא), אבל את הלב הפועם בטירוף אני זוכר עד עכשיו. אני זוכר גם שתהיתי למה אף אחד לא רץ לעברי בפאניקה, למה אף אחד לא בודק שאני מתפקד ונושם והכול בסדר. אחרי כמה רגעים שקטים בהם עשיתי חשבון נפש עם עצמי ולא הרגשתי שום חרטה על מה שקרה, סובבתי את הרכב והמשכתי לתת בגז.

הרגע הזה התרחש על מסלול המרוצים בבעלותו של נהג המרוצים אורן שיבי, לא רחוק ממילאנו (ליד העיר PAVIA). זה היה רק רגע אחד מתוך שלל חוויות אקסטרים שמוצעות במקום. למשל – התנסות בנהיגת דריפטינג על כביש רטוב. (דריפטינג, ויקיפדיה: "החלקה נשלטת וממושכת של אחורי המכונית". דריפטינג, מציאות: לא להאמין שאתה עדיין חי כדי לספר את זה). אחרי שסיימנו להריח צמיגים נשרפים ולהכריז על הנהג הגרמני שביצע את הטירוף כגיבור-על, עברנו למסלול עצמו כדי לחוות את ההקפות בעצמנו. אורן ליווה אותנו בהקפות הראשונות ולימד את רזי המקצוע, ואחר-כך היינו לבדנו על המסלול. כבר התנסיתי בעבר בנהיגת מרוצים, אבל לשמוע את הצמיגים חורקים כשאתה נוהג בפרארי זה כבר סיפור משודרג בכמה רמות.

בערב הגענו למילאנו והתמקמנו במלון NH PRESIDENT, קרוב לדואומו המפורסמת. התיישבנו במסעדת LIMAGGINE BISTRO המצוינת כדי לסכם. להלן:

מסע רכבי היוקרה של "סולו איטליה" בצפון איטליה הוא חוויה של פעם בחיים. ליטרלי. 4,000 יורו ל-3-4 ימים זה משהו שמעטים יכולים להרשות לעצמם. אבל למי שיש זיקה למכוניות, מי שמהירות ואקסטרים עושים לו את זה, מי שרוצה להרגיש לכמה ימים כמו ריץ' קיד – ומבחינתי כל התשובות נכונות – זאת חוויה שממש כדאי לנסות.

*הכתב היה אורח של חברת סולו איטליה.