1. הקושיה: למה לגברים יש אובססיה ל-brocode?

איך נכון להתנהג עם אקסית של חבר טוב? כמה פלרטטן מותר להיות עם אמא שלך? באיזה מצבים מותר לצאת עם אחותך? ולאיזו רמת אשפוז מותר להביא מישהו על שהוא חשב בכלל לצאת איתה? כל הגברים בעולם יודעים את התשובה הנכונה לסיטואציות האלה. זה כאילו שכל המוחות שלכם מחוברים בעצב אחד בלתי נראה, שמשדר את התוכן של ספר החוקים הדמיוני שלכם.
 
אז שני דברים לגבי זה:
1. בואו, לא המצאתם פה כלום. לא קוראים לזה ברוקוד, קוראים לזה 'סטנדרטים'. וחוץ מהאוזניים של אורנה שאשכרה שומעים את הצלילים שיוצאים ממנה כשהיא שרה "טוב להודות לשם" ובכל זאת מפרשים זאת כעונג - יש אותם לכולם.
2. איך זה שאתם יודעים מה בדיוק גבר אמור לעשות כשהחברה השווה של החבר הכי טוב שהרגע השפילה אותו בפרידה מנסה להתחיל איתכם, אבל כשצריך שתענו על השאלה 'מה השעה' תוך כדי שאתם צופים בטלוויזיה - אתם אבודים?
 

 
התשובה: האמת היא שגברים חייבים ספר חוקים לא כי הם עד כדי כך מכבדים את האחים שלהם, אלא כי הם עד כדי כך לא סומכים עליהם. אתם יודעים מה זה לחיות עם טסטוסטרון ואולי אתם חוששים שאחרים לא יצליחו לרסן אותו, אז אתם ממציאים כללי כבוד כדי לוודא שאף אחד לא יתעסק אתכם. הבמאים של "הבורר" עשו מזה קריירה.

2. הקושיה: למה לגברים יש אובססיה לנשים עם שיער ארוך?

עברתי תקופה קשה, הייתי זקוקה לשינוי. במקור רציתי לעוף על דיאטה, אבל בסוף הלכתי על המשביע יותר ומעייף פחות: תספורת. הגעתי למשרד אחרי שהורדתי חצי מאורך השיער שלי במקום חצי מהמשקל. תגובות הגברים שראו אותי אז נעו בין "אבל למה?!" ל-"טוב, גם ככה העיניים שלך זה מה שיפה בך" (שום דבר אחר, אגב? ממש כלום?). שני דברים עצובים בסיפור הזה: הראשון הוא שמסתבר שסטרייטים כן שמים לב לשינויים חיצוניים שאני עושה - אבל רק כשהוא מבאס אותם, והשני הוא שאני מתעקשת לכנות את האופן ספייס שאני חולקת עם מיליונים "משרד". 
 
אפשר לתת מאה תשובות ביולוגיות וניתוחים חברתיים שנוגעים בפחד של גברים מנשים שגוזזות את שיערן, לדבר על מיתוס היופי, סימני פוריות ועוד תירוצים לאובססיה המעצבנת הזו, אפשר - אבל אני לא רואה סמל של נשיונל ג'אוגרפיק בתחילת העמוד. אז בתור מישהי שלא מחוייבת למדע או אליכם, אני פשוט אזרוק פה אופציה אפשרית למה שבאמת קורה כאן - סטרייטים, זה לא שאתם אובססיביים לשיער ארוך, אלא שאתם אובססיביים לכל מה שארוך, נקודה. או קו, זה כנראה מה שתעדיפו.
 
נאוה מרקו (צילום: נאוה מרקו)
רואים את השיער הזה? יופי, כי זה תכף נעלם|צילום: נאוה מרקו
 
אתם אובססיביים למה שאקסטרים, גדול, עבה, מלא, הרבה וענק. אתם חייבים לדעת שהקונדום שהיא חשבה שיתאים לכם הוא אקסטרה לארג', שהציצי של האישה שלכם אובר סייז, שאתם לא מקבלים משכורת אלא אקזיט ושההמבורגר שהזמנתם עכשיו הוא מנת ה-"טריפל ענק הקצבים", או בשמו המדעי - 220 גרם כולה. עכשיו, עם כל הרצונות האלה עוד אפשר לחיות, אבל כשהקיץ מגיע ואיתו 700% לחות - השיער לא יישאר באורך חצי מטר. ולא שמעתי אף גבר מתלונן כשנקטתי באותה הגישה כלפי כל מקום אחר אינטימי בגוף.
 
התשובה:  בואו נדבר תכל'ס - גברים שמעדיפים אישה עם שיער ארוך פשוט אוהבים למשוך אותו חזק בזמן דוגי. שזה רק עוד סיבה מצוינת לגזוז אותו, מיינד יו. 
 
נאוה מרקו (צילום: נאוה מרקו)
או שהיא באמת מעדיפה את זה קצר, או שהיא מעדיפה מיסיונרית|צילום: נאוה מרקו

3. הקושיה: למה לגברים יש אובססיה לבר רפאלי?

כאילו, למה בר רפאלי ולא נאוה מרקו? בגלל הרגליים? בגלל הבלונד? בגלל שיש לה שם אטרקטיבי יותר? בגלל שהכל בה אטרקטיבי יותר? בגלל שהיא לא אוכלת לכם את הראש בשאלות? פייר אינף.
 
בר רפאלי היא האישה הכי שנואה (התחמקה משירות צבאי) - ובאותה מידה אהובה (בלונדינית מושלמת) - על ידי גברים בישראל. שנים רבות עברו מאז שהתפרסמה בארץ ובעולם כולו, ועדיין כל כותרת עם השם שלה גוררת תגובות חזקות מצד הקוראים, לכאן או לכאן. האם זה כך גם עם דוגמניות אחרות שמצליחות ממש בחו"ל? עם שיר אלמליח? מורן אטיאס? גל גדות? בר פאלי? נכון, כולן מעניינות אתכם, אבל טוקבקים, תגובות גולשים ושיחות עם סטרייטים במשרד תמיד מוכיחות לי שאין כזאת כמות של רגשות מעורבים חזקים כמו שיש לבר, כשמדברים על דוגמניות/שחקניות אחרות בליגה שלה. ולא, חרמנות זה לא רגש.
  
התשובה: בר היא הפנטזיה הראשונה משנות ה-90 שתמיד כיוונה גבוה יותר, בניגוד לכוכבות אחרות ענקיות של אותו זמן כמו יב"ז וסנדי בר. וזה הכי מעליב הרי שמישהי לוקלית נהיית כוכבת בזכות זה שאתם מכתירים אותה ככזאת (לפי החשיבה המעוותת שלכם, כי שכחנו שהיא אמא, אשת קריירה ואשת עסקים בין-לאומית), ואז נותנת לכם את ההרגשה שאתם לא מספיק טובים עבורה. או, כמו שפרויד היה מציע, זה בגלל שיש לכם זין עם מח גדול, וראש בלי מח בכלל. רק בניסוח אקדמאי יותר.
 

 

4. הקושיה: למה לגברים יש אובססיה למשברים?

אין לי מושג איך הצלחתם לסובב את זה ככה שהסטריאוטיפ הגברי יציג אתכם בתור אנשים אדישים לחיים, כי האמת היא שאולי אתם לא נלחצים מכל דבר, אבל כשאתם כן - זה על פול גז של מכונית ספורט. יום רע בעבודה הוא קרייסס, יום הולדת הוא משבר גיל, הצטננות היא גסיסה איטית, חתונה היא הקץ לכיף, ריב עם הבוס הופך להתפטרות, אהבה חדשה היא פחד ממחויבות רצינית, אתה לא מוביל בסקרים אז "כל הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", וטיול אחרי צבא בהודו זה "ללכת לאיבוד כי אני לא יודע עד גיל 35 מה אני רוצה ולמה אני קיים". 
 
שמעתם על משבר גיל מחזור? משבר היריון? משבר 'עבר לי יצור אנושי ענק דרך חור קטן'? משבר 'אני תמיד ארוויח פחות ממך'? לא, כי מה שאתם קוראים לו "משבר", בשבילנו הנשים הוא "החיים עצמם".
 
התשובה:  אכן לא פשוט לגלות בגיל 40 שיש לך חיים טובים והדבר הכי גרוע שאתה סובל ממנו זה שגרה. בחייאת, אתם סתם רוצים להוכיח לנו כל הזמן שקשה לכם לא פחות מנשים. יש סיבה שזה הולך "ברוך שלא עשני אישה" ולא ההיפך (טוקבקים מאנשים שמתיימרים להכיר את הדת טוב יותר מכולם בעוד 5 ירחי לידה, 4 ירחי לידה, 3 ירחי לידה, ולא אכפת לי יותר מזה בשביל להמשיך).