שריכת נעליים צבאיות (צילום: עודד קרני, מדור צבא וביטחון)
הכול מוכן. רק הצו עוד לא הגיע|צילום: עודד קרני, מדור צבא וביטחון

חמש שנים. חמש שנים אני משוחרר. חמש שנים שבמהלכן ביצעתי לא פחות ממאה ימי מילואים. עד כדי כך שכבר העלו אותי בדרגה. נעים להכיר, רס״ל גיא הוכמן. ושלא תטעו, זה לא הולך להיות מונולוג התבכיינות על כמות ימי מילואים. להיפך, בתקופות מסוימות אני אפילו מתפלל שבתיבת הדואר יחכה לי צו מילואים ולא עוד הזמנה לחתונה של חבר פייסבוק יקר.

רק שבמקרה שלי, כשזה מגיע לרגע האמת, מבצע או מלחמה, אין מילואים ואין נעליים. צה״ל לא קורא ולא עונה, ובחיי שאני לא מבין למה. הרי יש כאן חייל מילואים בכושר סביר, בלי אישה וילדים, בלי עבודה מסודרת ועם מוטיבציה כמו של רוני דניאל. על פניו, אחלה עסקה לצה״ל. ומה בסך הכל אני מבקש? קצת מילואים בשביל ליישר קו עם כל הבחורות שמעלות בפייסבוק תמונות עם מדים. אתם יודעים מה, אני אפילו לא מתעקש על עזה. מבחינתי שיזרקו אותי באיזו התנחלות באיו"ש עם שולחן שש-בש וארבעה טון קפה שחור. העיקר להרגיש קצת תורם.

אני מחליט לנסות ביחידת המילואים שלי. מתקשר למשרד קישור, אין מענה. מתקשר ישירות לקצינת קישור, אין תשובה. מתקשר למג״ד, הוא מבקש ממני למחוק את המספר שלו. מתים עליי בגדוד.

הימים חולפים במהרה וחלום מילואי צוק איתן ממשיך להתרחק ממני. בעוד כמה ימים בוודאי כבר יתחילו דיבורים על הפסקת אש ועושה רושם שאף קריאה צה״לית לא עושה את דרכה אליי. אני מביט במדי הב' הבלויים שלי שתלויים על הדלת, גם כן מוכנים לצאת לקרב, ופתאום עולה בראשי הקודח רעיון מבריק – אני אתגייס ללא צו. גאוני. על פי הדיווחים גויסו למעלה מ- 50 אלף מילואימניקים, מי ישים לב אם גם אני אשתחל למצבה? לצבא העם בטח לא יזיק עוד קצת עם, נכון? לא נכון, רעיון רע. אני חושב שאני מתחיל קצת להשתגע מהמבצע הזה. מסקנה, עליי להפחית בצריכת חדשות. אני אומר לכם, יותר מדי שעות צפייה בכתבים צבאיים שסתם מהנהנים כשמדברים אליהם יכולות לערער נפש של בן אדם.

עורף חזק

נקודת התפנית שלי במירוץ למילואים התרחשה כאשר התחילה הכניסה הקרקעית ואיתה הדיווחים על נפגעים והרוגים. פתאום הרצון העז להתגייס נראה לי פתטי בזמן שחיילנו מקפחים את חייהם בדרום, קונפליקט מוזר שרק ישראלי יכול להימצא בו. באיזו עוד מדינה בעולם אפשר לראות אזרחים מן השורה מתחננים בפני הצבא שייקח אותם, ועוד מרגישים אי נוחות עם זה? הזוי לעין זרה, טבעי לחלוטין לעין ציונית.

מיותם מצו, אני ניגש לרשתות החברתיות, שם העורף הישראלי נחשף במלוא תפארתו – כזה שמגייס אלפי תרומות וממתקים לחיילים, שמגיע מכל קצוות הארץ לשטחי ההיערכות בשביל להעניק חבילות לחבר׳ה, ומעל הכול – כזה שרבבות ממנו גדשו אתמול את בית העלמין בחיפה בהלווייתו של סמ"ר שון כרמלי והוכיחו שבמדינת ישראל אין דבר כזה ״חייל בודד״. צל״ש לחברה הישראלית, עיטור העוז לרשתות החברתיות, שטח ההיערכות וחדר המלחמה של העורף האזרחי.

רומנטיקה של מלחמה

אתמול בבוקר שוב נשמעה אזעקת צבע אדום בגוש דן. נכנסתי לממ"ד ופגשתי בדנה שכנה שלי, חיילת משוחררת שבן זוגה, לוחם צנחנים, פועל ברצועה מהיום הראשון לכניסה הקרקעית. הם הכירו ביחידה ומאז הם ביחד. מדי פעם אני רואה אותו מסתובב פה במדי ב' אך מעולם לא דיברנו. אני פונה לדנה ושואל אותה איך היא מרגישה והיא עונה לי שיש לה תחושה שמשהו רע קרה. למרות שאני לא מאמין בכל התחושות הטרגיות האלה אני נותן לה חצי חיבוק ואומר לה שאין לה מה לדאוג, שנינו לא מאמינים לי. לא עוברות עשר שניות ובטיימינג מפחיד למדי נשמע צלצול טלפון. היא עונה ומיד פורצת בבכי. זה הוא, החבר. יצא להתרעננות בשטחי היערכות וישר טלפן אליה. כן, בין האובדן לייאוש יש רגעים קטנים של אושר שמשאירים פתח לתקווה. מציאות ישראלית שכזאת.

המעטפה הלא נכונה

ביום החמישי למבצע, עוד לפני הכניסה הקרקעית, כמו בכל בוקר בשעה 12 בצהריים וממש לפני שאני מחזיר את מדי הב' לארון ובכך למעשה מוותר סופית על חלום המילואים, אני ניגש לתיבת הדואר. בלי שום כוונות, בלי שום ציפיות, ממש עוד בדיקת דואר שגרתית. ובפנים, להפתעתי הגדולה, מחכה לה מעטפה חומה חתומה בצ' המפורסמת בעולם. הללויה. ידעתי, ידעתי שצה״ל הגדול לא ישכח את עבדו הנאמן. אחרי הכל, כשמדובר במצטיין קורס קשר נוב' 06 ומקום 54 בבוחן בראור ינו׳ 07, שמי הצבאי וודאי הולך לפניי. אני פותח את המעטפה ובתוכה שוכב זימון לאימון גדודי באוקטובר, בול באמצע החגים. ככה זה בישראל, החיים ממשיכים.

מילואימניקים יקרים, נפלה בחלקכם זכות גדולה להגן על המדינה בתקופה שכזאת. שמרו על עצמכם.