"ממש כמו בארכאולוגיה, שהלימוד בה על פני השטח בא מהשכבות העמוקות, כך גם המציאות מורכבת ומכילה פנים שונות וזוויות סיפור שונות, הרבה מעבר למה שנמסר לנו במדיה. אני מרגישה שזו תקופה שבה היכולת להכיל מורכבות חשובה לאין שיעור" – עם המילים האלה ובמציאות החיים הנוכחית בחרה האומנית הישראלית עילית אזולאי להגיב על ההישג המרשים שלה – היצירה שלה "המפתחות" נמכרה באחרונה למוזיאון לאמנות מודרנית גוגנהיים בניו יורק, ומצטרפת לאוסף יצירות אמנות פורצות דרך ונדירות המוצגות שם, לצד אמנים בולטים אחרים.

>> לכל הכתבות בערוץ living 

>> מגהצים את המצעים? חבל, תעשו את זה במקום

>> חברת הריהוט הידועה פתחה מלון בוטיק. כך הוא נראה

 

אזולאי, 52, החיה ופועלת בברלין, היא בוגרת המחלקה לצילום ותכנית התואר השני באומנויות M.F.A בבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. היצירה מ-2010 גרפה עניין רב וכבר הוצגה במגוון תערוכות ברחבי העולם, ביניהן בגלריית אנדריאה מייזלין בניו יורק, גלריית רוטונד בציריך, פסטיבל צילום מגע של המוזיאון לאמנות קנדית עכשווית בטורונטו, במרכז האוסטרלי לאמנות עכשווית במלבורן ועוד. לאחר תהליך קבלה ארוך התקבלה "המפתחות" לאוסף מוזיאון האומנות היוקרתי גוגנהיים. "הקשר עם הגוגנהיים נוצר על ידי אוסף טוני פודסטה, שרצה לתרום את היצירה למוזיאון, ומשם יש הליך של מספר ועדות עד שהעבודה מתקבלת לאוסף", אומרת אזולאי ממקום מגוריה בברלין. 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Braverman Gallery (@braverman_gallery)

 

אזולאי מציגה כבר כשני עשורים בכמה מהמוזיאונים וחללי התצוגה החשובים בארץ ובעולם. עבודתה החלה בצילום ישיר, אך עם השנים היא התפתחה ליצירה דיגיטלית ורב-שכבתית, שלצד טכנולוגיות צילום מתקדמות, כוללת גם מחקר בארכיונים, אוספים ואתרים אדריכליים. "ברוב המקרים לא המוזיאון רוכש את היצירה אלא מישהו ממקורבי המוזיאון. רוב המוזיאונים מקבלים תרומות רכישה ולפעמים אספן, ידיד המוזיאון או מישהו מחבר הנאמנים הוא שנותן את הכסף לרכישה", מסבירה מירי קרימולובסקי, היסטוריונית ומבקרת אמנות.

מעטים האומנים הישראלים שזכו בכבוד זה

איך מתנהלת מכירה מהסוג הזה? בדיסקרטיות. "לא המוזיאון ולא האומנית יחשפו את סכום הקנייה, אבל אמן יכול לקבל על יצירה יותר ממאה אלף דולר. העובדה שהיצירה הוצגה במוזיאון ישראל, מעלה את ערכה. ככל שעבודה צוברת יותר 'מדבקות על הגב' ממוזיאונים, ערכה עולה. הקשר לא נוצר ישירות בין האמן למוזיאון אלא דרך מי שמייצג את האומנית, והוא גם נהנה מהכסף הזה". קרימולובסקי מציינת שברגע שהמוזיאון רוכש את העבודה, היא כבר לא של האומנית. "בעל הדעה הוא בעל המאה והכוח. עצם הרכישה לא מחייבת את הצגתה, אבל במקרה הזה רכישה לאוסף מעידה על כך שהיא לא תישאר במחסנים ויש לקוות שהיא תוצג בתערוכה. מעטים הם האומנים הישראלים שזכו בכבוד זה – מיכל רובנר הציגה בלובר, סיגלית לנדאו במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, וכעת אזולאי בגוגנהיים. מדובר בעבודה אייקונית שלה ואין ספק שזה ממצב אותה במקום חשוב בתולדות האמנות העכשווית". 

מוזיאון גוגנהיים ניו יורק (צילום: ויקיפדיה, Jean-Christophe BENOIST)
מוזיאון האומנות גוגנהיים בניו יורק|צילום: ויקיפדיה, Jean-Christophe BENOIST

היצירה המדוברת, "המפתחות", עוסקת בשימוש לא קונבנציונלי בחפצים יומיומיים לבניית קירות בתים, שימוש שהיה נפוץ בתקופת הצנע שלאחר הקמת מדינת ישראל. אזולאי מתייחסת ביצירתה לנרטיבים קיימים בתרבות החומרית המקומית וחושפת את המשמעות הרטרוספקטיבית בטקסטורה של קירות וחומרים זרוקים שאינם משרתים עוד את מטרתם המקורית. בכל קומפוזיציה מוצגים פריטי פסולת שהיא חשפה בקירות במפגשיה עם בניינים וסיווגה כחומרי בנייה חלופיים לגושי מלט, כמו סלעים קטנים, עציצי בית, פריטי לבוש ועוד. על ידי מיקום מחדש שלהם בסטודיו, מול עדשת המצלמה שלה ותחת מבט ביקורתי, אזולאי מתייחסת לחיי המדף של הנרטיבים הלאומיים הקיימים ושופכת אור על המעשה הארכיוני כמסוגל לקשר מחדש את מנגנוני הראייה והזיכרון, דרך פריזמה של ערכים אסתטיים, תרבותיים והיסטוריים.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Ilit Azoulay (@ilitazoulay)

 

באתר מוזיאון ישראל בירושלים מתוארים צילומיה של אזולאי כמשלבים בין צילום ישיר לעיבוד תמונה ממוחשב. "יצירתה המוקדמת עסקה בתיעוד של אובייקטים, פעמים רבות תוך שימוש ברקע אחיד. החל ממחצית שנות ה-2000 החלה אזולאי לתעד סביבות, דרכן היא עוסקת באופני הבנייה של זיכרון והנצחה. מרבית עבודותיה עושות שימוש בצילום מעובד, המוצג לצופה במיצבים גדולי ממדים".