הרבה פעמים אני שומעת אנשים אומרים: "בשביל מה צריך את כל הבלגן הזה בחברון; לגור באמצע הערבים, לריב איתם על מערת המכפלה, זה רק מקור לצרות ולסכסוכים". שאלה טובה. למה לנו, באמת, חברון?
במלחמת ששת הימים שוחררה חברון ללא ירייה. מלחמת ששת הימים היא בעצם פרק ב' של תקומת עם ישראל בזמננו. מלחמת השחרור והקמת המדינה היו הפרק הראשון, שבו הצלחנו להקים את הגוף החומרי של המדינה. פרק ב' הוא שחרור יהודה, שומרון וחבל עזה, הר הבית, קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף. אותם מקומות שיהודים בגלות חלמו לשוב אליהם. אותם מקומות תנ"כיים שקושרים אותנו לארץ ישראל. פרק ב' הוא הפרק שיוצק תוכן רוחני לפרק א'.
יום ירושלים, המסמל בשבילי את חגיגות שחרור ירושלים ויש"ע, הוא יום חשוב ומשמעותי. יום מלא התרגשות והודיה. לצערי רק בני הציונות הדתית חוגגים אותו, אך אני לא חושבת שהחג הזה שייך רק להם. אלפים רבים פוקדים את הכותל, את מערת המכפלה ואת קבר רחל ב-50 השנים האחרונות. לא רק דתיים לאומיים, גם מסורתיים ולא דתיים. הייתי מצפה שירגישו שהחג הזה שייך לכולם. הוא שייך לכולם, גם מפני שלא נוכל להסתפק בפרק א' של הקמת המדינה. חייבים לצקת לתוכה את המשמעות ואת הקשר לכל חבלי הארץ, ובפרט למקומות שאנו קשורים אליהם עוד מהתנ"ך, שכולם נמצאים ביהודה ושומרון ובירושלים המשוחררת. ירושלים בת מאה זה עלוב. ירושלים בת 3,000 זה מכובד. נכון, זה כבד לשאת על גבנו 2,000 שנה. אבל זה הייעוד שלנו ולא נוכל לברוח ממנו. לעולם.
חברון אהובתי
אני אוהבת לבוא לחברון. כבר בחניה שליד מערת המכפלה אני מרגישה שהזמן נעצר. כשאני מתקרבת למערה אני מרגישה שזה לא כל כך משנה אם עכשיו שנות האלפיים או איזה 4,000 שנה אחורה, כי מהן שנה או שנתיים מול נצח? מהי משמעות הזמן במפגש מול מקום שנקנה לפני אלפי שנים? כשאני נכנסת למערת המכפלה אני מרגישה שאופף אותי הוד. אני מקבלת השראה ורוצה להתפלל ופשוט להיות שם עוד, לספוג עוד קצת מרוח המקום. כשאני בחברון, אני לא יכולה להישאר עוד רק אני הקטנה, הפרטית, שחושבת מה לשלוח מחר עם הילדה לגן ואיזה דואר שכחתי לקחת ואיך לשלם את המשכנתא. כל זה פתאום פחות מטריד, כי אי אפשר שלא להרגיש את רוחם של האבות והאימהות הקבורים שם, רוח שנותנת לי כוח, גב ועוצמה. שם אני נזכרת שאני חלק ממשהו גדול שבמשך 4,000 שנה הוא עדיין רלוונטי, חי, נושם ופעיל.
מי אנחנו בלי חברון? תלושים ונטולי זהות. מערת המכפלה היא לא בית קברות, כפי שאמר פעם משה דיין. מערת המכפלה היא סמל לקשר שלנו לראשוני האומה שלנו, אלו שפתחו לנו את הדרך. לכל עם יש מורשת תרבותית קולקטיבית. אברהם, יצחק ושרה אמנו הם המורשת הקולקטיבית שלנו. אם היינו שפויים באמת היינו לוקחים את הנשיא טראמפ גם למערת המכפלה ולא רק ליד ושם. זאת כי המורשת שלנו היא לא רק כעם נרדף ומדוכא, אלא גם, ובעיקר, כעם שנושא בשורה לכל העולם. התנ"ך הוא עדיין הספר הנמכר ביותר בעולם, והוא התשתית המוסרית והערכית לאנושות. גיבוריו האוניברסליים של התנ"ך הם אבותינו, הם משלנו – אז למה שלא נתגאה בזה? ובכל מקרה דמם זורם בדמנו, הם עיצבו את דמותנו, הם ההתחלה שלנו והם הדנ"א שלנו. לא נוכל לברוח מזה לעולם.
לאורך רוב שנות ההיסטוריה נשמר רצף יהודי בחברון. זוהי עובדה שהרבה אנשים לא יודעים כשהם שואלים: "מה יש לנו לעשות שם?". אולי יותר נכון לשאול: "איך יכול להיות שלא נהיה שם?".
"קודם קובעים עובדות, אחר כך יבוא האישור"
לפני כשנתיים יצאתי למסע אישי, משפחתי ולאומי בעקבות סיפורו של אבי, בני קצובר. לאחר מלחמת ששת הימים שרר הלם בשלטון הישראלי ולא ממש ידעו מה לעשות באזורים הרחבים ששוחררו בימים ספורים, בהפתעה גמורה. בעקבות לחץ בינלאומי התחילו בשיחות שמטרתן למסור אותם למדינות ערב שמהן שוחררו. הרב לוינגר והרב ולדמן, בוגרי ישיבת מרכז הרב, הצליחו לראות הרחק קדימה והבינו שיש ליישב את חברון. הם פנו לשר העבודה דאז , יגאל אלון, כדי שיסייע להם להשיג אישור ממשלתי. אלון ענה להם: "קודם קובעים עובדות, אחר כך האישור יבוא".
הם שכרו את מלון פארק, מלון ערבי בפאתי חברון וערכו בו ליל סדר המוני. זה היה קצת פחות משנה לאחר שחרור חברון. לאחר מכן הם ועוד כמה משפחות הודיעו שהם נשארים. אבא שלי הצטרף אליהם כסטודנט, ונשאר. הממשלה הכריזה שמתנחלי חברון הם בעצם ישיבה והעבירה אותם לבניין הממשל הצבאי בחברון. לאחר שלוש שנים הוקמה קרית ארבע בידי ממשלת המערך דאז, והנוכחות היהודית בחברון הפכה לעובדה מוגמרת. אבא שלי והרב מנחם פליקס, חברו, לא הסתפקו בהצלחה הזו ועברו למשימה הבאה: הקמת ההתיישבות בשומרון. בסרט, שנקרא "רוח אחרת", זכיתי לעקוב אחרי סיפורם של אבא וחבריו, שחוללו את מהפכת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
זהו סיפור חשוב ומכונן, שהשפיע רבות על דמותה של המדינה. אף שקרנות הקולנוע סירבו לתקצב את הסרט שלי, הרגשתי חובה לשמר את הסיפור כדי שלא יישכח. הרגשתי גם שזה פשוט סיפור יפה ומרגש ומחייב סרט. כדי לממן אותו פניתי לעזרת הציבור דרך הדסטארט, וברוך השם הייתה היענות רבה מאד וההדסטארט הצליח מעבר למשוער. עכשיו נשאר לכם רק לצפות... ויום שחרור חברון הוא מועד אידיאלי.