עשר שנים אני פעילה חברתית בירושלים. שותפה לאינספור יוזמות לחיזוק העיר ולחיבורים בין הקהילות השונות החיות בה. אוהבת את העיר ומושקעת בה. כואבת כשמלכלכים עליה בגב האומה. שמחה כשנותנים במה לכל המופלא, פורץ הדרך ומעורר התקווה שמתרחש בה.
יותר מזה. אני יודעת שאני חיה בתוך נס. שהיומיום הירושלמי הפשוט שלי הוא החלום של הסבים והסבתות של כולנו, הוא התגשמות הנבואות, הוא נס.
עדין נחנק לי הגרון לפעמים בשירי ירושלים מרגשים במיוחד ואני עדין מחסירה פעימה כשאני נוסעת בכביש היפה ביותר בארץ- זה שיורד מדרך חברון אל בריכת הסולטן בעיר העוטפת אור. עדין לא לוקחת כמובן מאליו צעידת שבת לעיר העתיקה ועדין, גם אחרי ששמעתי אותם כל חיי, ליבי נכמר כשאבא שלי מספר על הקרבות בעיר ובעיקר על רעיו שנפלו כשלחמו כאן יחד.
אני אוהבת אותה ואני מלאת הודיה על הזכות לחיות בה.
ובכל זאת, יום ירושלים הזה, ופסטיבל החמישים שנה, מעורר בי רגשות מעורבבים מאד.
כשהייתי בת 18 נחת אצלי בתיבת הדואר, משום מקום ממש, מכתב אהבה יפיפה. הוא היה בחור ישיבה ונפגשנו בסעודת שבת אצל חברים. המכתב היה מקסים. באמת. אבל אני זוכרת שהרגשתי מאד לא בנח. הפער בין עוצמת הרגשות המתוארים לבין מיעוט ההיכרות בנינו גרם לי לחשוד שלא בי הוא מאוהב כל כך, אלא בעצמו. הרגשתי כמו ראי שמבצעים מולו פירואטים מרהיבים. שאני לא ממש חלק מסיפור האהבה הזה, אלא יותר קולב להלביש עליו רגשות.
ממשלת ישראל לא מתעניינת בירושלים של מטה
ככה אני מרגישה מול הצהרות האהבה הפומפוזיות של מנהיגינו. מול השמלה הגרנדיוזית. מול זיקוקי הדינור.
הפער בין היעדר העניין הטוטאלי של ממשלת ישראל בעיר עצמה-בירושלים של מטה, לבין ההצהרות הגדולות מעורר בי את אותה תחושת אי נוחות.
העובדה שאין ולו שר אחד לא חרדי שחי כאן, שמשרדי הממשלה ממשיכים לצאת החוצה ולפגוע הן במעמד העיר והן בתעסוקה של תושביה, שירושלים של מטה ועיצוב אופיה לא מעניינת בכלל מפלגות לא חרדיות, לא מאפשרת לי ליהנות מהאופן שבו עם ישראל מעלה את העיר, אהובתי, על ראש שמחתו.
עיר מסובכת ומטורפת ונהדרת
אנחנו חיים בנס אבל הנס הזה תלוי באנשים שיקיימו אותו. באנשים שיחיו כאן את היומיום המסובך והנפלא של העיר. שישלמו כאן ארנונה ויעשו פה קניות וישתו קפה וילכו לעבודה. שיצרו פה קהילות נפרדות ויתווכחו ויתפשרו וירקמו ויפרמו את המרחב המשותף. שיישאו על השכם את הסיזיפיות המייגעת לעיתים של חיים בעיר כל כך מסובכת ומטורפת ונהדרת. שלא יעמדו בשער הגיא או בצומת חיזמה, יצעקו "לנצח נצחים" ויחזרו לחיות בנוחות עם אנשים כמוהם במודיעין, אפרת או בפסגות.
איחוד ירושלים הוא לא אירוע. הוא תהליך. הוא פרויקט. זה מרתון ארוך לחיפוש הדרך ליצור עיר משגשגת שמצליחה להכיל בתוכה קהילות שונות כל כך, בלי להדיר אף אחת ובלי לוותר על מרחב ציבורי משותף. להצליח ליצור עיר שבאמת "לא חולקה לשבטים" ושמחברת. מחברת עבר לעתיד. אנשים שונים ושמים וארץ. עיר יהודית שעושה מקום לשליש מתושביה הלא יהודים. עיר יהודית שעןשה מקום לאהבה והמחוייבות שחשים אליה בני דתות אחרות.
ירושלים היא פרויקט כרגע מעט מידי אנשים נושאים על השכם ומעט מידי אנשים מוכנים ללכלכך את הידיים למענו.
אנחנו חיים בנס אבל הנס הזה הוא שביר. והוא על אחריותינו.
תהלה פרידמן היא עמיתה בכירה במכון שחרית ומראשי תנועת נאמני תורה ועבודה.