הילי יקרה, הקשבתי רוב קשב לטענותייך על יחסה של היהדות אליך ואל נשים בכלל - וגם שמענו את הכעס שלך כלפי הממסד הדתי והיחס שלו. אמרת מילים קשות וחשובות. הן קשות כי את מציבה מראה מאד חדה ומדויקת על איך שאת מרגישה, ומה מתחולל אצלך. הן חשובות, מפני שהן מחזקות אצלנו את ההבנה - שככל שהנתק גדל - הניכור גדל. ככל שתהיה יותר הפרדה - יהיה יותר כעס ורצון להתנתק.
הילי יקרה - את חושבת ואומרת את כל מה שעל ליבך - אבל הכיוון שאת הולכת בו הוא כיוון הרסני. הדרך שלך מובילה להיפרדות. לחומה גבוהה. לחיים הבנויים על שנאה. יש מחיר לחוסר מפגש, והוא העמקת הקרע בינינו והרחקת חברת המופת שרק יחד ניתן ליצור אותה. ישנם לא מעט ארגונים המציעים דרך אחרת. ניסיון כן לחיות במשותף. להבין שאנחנו שונים, אבל אוי לנו אם ננסה לבטל את השני. את האחר. וההצעה הזו כוללת הזמנה למפגש. עם השונה - ובמקרה הזה - עם הדתי.
אכן משימה לא פשוטה - הציבור הדתי מקיים את מערכות החינוך שלו בהפרדה כמעט מלאה בין בנות לבנים. בקרב הציבור הדתי - ההפרדה הזו היא ברורה כשמש, בערך כמו שאת רגילה ללבוש ג'ינס וטי שירט. אפשר לומר שזה הדי.אן. איי. והוא לא נוצר כדי להשפיל או לפגוע במישהו.
לבד אי אפשר לבנות כלום
אנחנו לא חושבים שצריך להגיע למפגש מעמדת נחיתות. שמישהו צריך לחשוב שהוא "נכנע" עוד לפני שהכל התחיל. בעצם תחילת המפגש קורה עוד לפני שנפגשים. עצם כניסה לדיון על המפגש – זו היא ההתחלה. איפה להיפגש, באיזה הרכב, מה התנאים האופטימלים. אלו ועוד שאלות, שכבר ברצון לדון עליהם יש בעצם מפגש. הכי קל לכולנו לשמור על כל העקרונות שלנו כאשר אנחנו נשארים מבודדים ובעצם ביחד עם אנשים הדומים לנו מאד. אין שום אתגר וגם אין שום התמודדות. כמובן זאת היא בחירה, אבל היא בחירה שאינה משקפת את החיים האמיתיים.
כדי לקיים חברה, ובעיקר לבנות אותה אני מאמין שחייבים כוחות שונים, ובעיקר משולבים. האיכויות שלך, הערכים שלך, האמונות שלך. לצד זה החששות שלך, הפחדים שלך, הרגשות שלך. לבד אי אפשר לבנות כלום, ויותר מזה כאשר אנחנו לבושים לבן וכולם מסביב לבן אנחנו גם מתקשים להבין לעומק מה היא הזהות שלנו. רק במפגש אם האחר אני המסוגל לחדד את הערך העצמי והזהות המדויקת.
ברגע שאני פוגש ערכים שונים, אמונות שונות, פחדים וחששות של האחר אני מתחיל תהליך של חיזוק הזהות שלי עצמי, והבנה בנקודות המשותפות עם האחר. בניסיון של עשרות שנים אנחנו מגלים שהמשותף רב על המפריד.
בגלל מערכת החינוך הבנויה מזרמים נפרדים אנחנו נמצאים בעמדת פתיחה של ניכור ואי הכרה באחר. זה נכון לגבי כל אחד מהשבטים בחברה הישראלית. רעיון המפגש היא תחנה בתחילה של דרך, הזדמנות להציע בגובה עיניים את הערכים שלך ומה שחשוב לך. רק כך השונים ממך יבינו באופן אמיתי מה את חושבת על המדינה, על יהדות, ועל מגוון רחב של נושאים. רק כך דתיים יבינו את אמונתך בדאגה לחלשים וחשיבות הפמיניזם.
אף אחד לא מנסה להכניע חילונים
המפגש לא נועד כדי להכניע חילונים מול דתיים כמו שהוא לא נועד לעשות את ההיפך. אני פוגש אנשים מדהימים מכל השבטים של מדינת ישראל, והמשותף להם – אותן תחושות של חשש מפני האחר, אובדן זהות בתהליך מול השתלטות של אחרים. יחד עם זה בכל מגזר יש הרבה שכבר מבינים שרק דרך מפגש עם האחר ניתן לפרק את החשש, להוריד את החומה ולבנות חיים משותפים, לא כי אני חייב, אלא כי אני רוצה.
במקום סרטון שגורף אלפי לייקים אני ממליץ לקחת את התסכול והכעס אל תוך המפגש. אותו מפגש שמועצת התלמידים ביטל הוא הוא המקום לשתף את תחושת הניכור, ובמילים שלך תחושת הסוג ב'. לצערי מי שטוען שהאחר אומר עליו שהוא סוג ב' מזדהה עם הקביעה, ולו במעט. אני מציע להסיר את התחושה מליבך, ודרך המפגש אפשר וחייבים לעשות זאת.
הילי בעיניי את ממש לא סוג ב' והצהרה בסרטון לא תפתור את התחושה והכעס. קחי אחריות על יהדותך, אל תחכי שהשר בנט יפתור לך את הבעיות. קחי אחריות על כאבך ותמצאי את הדרך להיפגש. אם את מחליטה להתבצר אין אפשרות לצאת לדרך חדשה ורק השנאה תנצח.
הילי, אף בין אדם לא יכול להתווכח עם תחושת הניכור או הכעס, אבל אני כן יכול להושיט לך יד בקירוב לבבות אמיתי, לא שלך אלי, ולא שלי אלייך, אלא שנינו למקום משותף, ואולי אולי אז ניפגש על הגשר.
הכותב הוא יו"ר ארגון גשר, המקדם חיים משותפים בין חלקים השונים בחברה הישראלית.