יהדות
האתרוג של המגזר

הפרי המותר: הפרסומת החרדית שהציתה ויכוח לוהט

איך מפרסמים מודעה שמתייחסת למודעות לסרטן השד מבלי להראות ולו צל של אישה? הפרסומאים במגזר החרדי מצאו דרך יצירתית במיוחד, שהציתה ויכוח חוצה מגזרים ועדות

הללי אייז ז'בוטינסקי | mako | פורסם 11:01 15.03.17 

שנה גודל אות

מה ההבדל בין להגיד "סרטן שד" ובין להגיד "שדיים"? המילה האחרונה טעונה משמעויות – מיניות ולא מיניות – ומקימה הרבה רעש. הנה, עובדה: רק הכתיבה המפורשת שלה כבר יוצרת פרובוקציה קלה שקשה להתעלם ממנה, אפילו אם ממש מנסים. אם צוללים קצת לעומק, מבינים שמשחר ההיסטוריה ועד היום, שדיים מעולם לא היו "סתם" איבר, אלא סמן של נשיות או אם תרצו – מטאפורה לאישה כולה.

שיאים חדשים של אבסורד

נושא אחד שנטחן עד דק, אפילו יותר מהחזה הנשי, הוא הדרת הנשים מהמרחב הציבורי בערים, בשכונות ובתרבות החרדיות ולא בכדי; המחשבה על מידור מוחלט של 51 אחוז מהאוכלוסייה בעידן שבו נשים מצביעות, לומדות לתארים, נוהגות וגם נלחמות בצבא – מקוממת רבים.

המודעה החדשה מסמלת עידן חדש. כתיבה בלשון נקבה? יש. דיבור על מחלה שהיא נשית בעיקרה? גם יש. אמנם אין כאן אישה, אבל יש משהו חזק לא פחות: תבנית ביצים שעליה מונחים אתרוגים – פירות שנושאים אינספור משמעויות ביהדות, אך במודעה הזאת מסמלים כל מיני שינויים אפשריים בשדיים, כאלה שעלולים להעיד על סרטן השד.

רגע לפני שאתם מתרגזים, חשוב לומר שלמרות מה שהחילוני הממוצע עשוי לחשוב, המודעה הזאת מעידה על כברת דרך לא קטנה שנעשתה בעולם החרדי; פעם, לא היו מעזים להסמיך את מצוות הטבילה לבדיקה רפואית ובכלל, סרטן השד היה נושא מושתק בקרב האוכלוסייה החרדית.

כמה מושתק? עד כדי כך, שהסטטיסטיקה לגבי נשים חרדיות שחולות בסרטן השד עגומה מאוד: על פי סקרים אחרונים של הלמ"ס, רק 35.5 אחוז מהנשים החרדיות מעל גיל 40 ביצעו בדיקת ממוגרפיה לגילוי סרטן השד, לעומת 55.7 אחוז מהדתיות, 58.7 אחוז מהמסורתיות ו-63.7 אחוז מהחילוניות. האבחנה המאוחרת מובילה לכך שאחוז התמותה בקרב חולות חרדיות בסרטן השד גבוה פי שלושה (!) בהשוואה לשאר הקבוצות.
כך שלמרות שהמודעה הזאת נראית אבסורדית בעיניים חילוניות, למעשה מדובר ביוזמה מקורית, חשובה ומצילת חיים, לא פחות.

 

אילוסטרציה (צילום: getty images ,getty images)
אילוסטרציה
|
צילום: getty images

"את כל כך טעימה, שבא לי לאכול אותך"

החרדים, יש לציין, אינם הראשונים שמשתמשים בפירות כדי לייצג את גוף האישה. קדמו להם הרבה אמנים, שלאורך תולדות האמנות קשרו בין הגוף הנשי ובין מזון, בעיקר פירות – שנועדו לסמל שדיים ואחוריים. קחו למשל את הציור "המבשלת עם פירות וירקות דוממים", שצייר סר נתניאל בייקון במאה ה-17.

המלונים הגדולים ושלל הפירות העגולים מהדהדים בבירור את המחשוף השופע של אותה מבשלת וכפועל יוצא – את המיניות שלה. זו דוגמה מוקצנת, כזו שלא מצריכה גאונות גדולה כדי לחבר אחד ועוד אחד, אבל מלונים, אשכוליות, תפוזים ותפוחים הם סמלים אמנותיים קלאסיים של גוף האישה בפרט ושל מיניות ככלל.

אולי זה העסיס ששופע מתוך הפרי ומזכיר חלב אם מתוק, אולי זה המיקוד בפה, שבאמצעותו אוכלים את הפרי ושמזכיר עונג ארוטי, ואולי זהו השימוש בחמשת החושים, שגורמים להקבלה בין איברי גוף נשיים לפירות להיות רווחת כל כך.

גם הדמיון הצורני בין פירות לאיברי מין נשיים תורם לאותו שימוש; הנה, רק לפני שנתיים נפסל קמפיין שיועד לעלות בתחנות הסבווי של ניו יורק, שעשה גם הוא שימוש מטאפורי באשכולית כסמל לוואגינה בזמן מחזור. אותו קמפיין עורר דיון ציבורי נרחב על השימוש בפרי כסמל לגוף הנשי, על מיניות נשית ועל הנוכחות של אותה מיניות במרחב הציבורי.

אין מנוס מלתהות אם צוות הקריאייטיב החרדי של המודעה הנ"ל היה מודע לעובדה שבעצם, "מתוך שלא לשמה בא לשמה"; הם אמנם התכוונו לגעת בנושא רגיש שמתייחס לאיבר שנחשב לתועבה אליבא דרבני הקהילה, אבל בפועל השתמשו בסמלים ארוטיים לא פחות. תגידו מה שתגידו, מהאירוניה אי אפשר להתחמק: מסתבר שלא באמת צריך להראות אישה כדי לעורר פרובוקציה מינית. לפעמים מספיק רק לרמוז על קיומה באמצעות רימונים תמימים.