יהדות
שירה חריף  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, צילום׃ פלאש 90, יונתן סינדל)
"יש לי כאב פיזי ממש מהחיסרון של אבא שלי. זה כאב שלא מרפה". שירה חריף
|
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, צילום׃ פלאש 90, יונתן סינדל

ילדה של אבא: שירה חריף מדברת על הגעגוע

לאחר שבנה נולד עם פיגור שהותיר אותו ללא יכולת ללכת ולדבר, חשבה שירה חריף שבזה תמו ייסוריה. עד שאביה מיכאל מרק נרצח בפיגוע ירי לפני כחצי שנה. בשירים שהיא כותבת היא מוצאת מקום לבטא את עצמה. "יש בי כאב עצום, אך לא כעס. אני רוצה ללמוד לחיות עם הכאב בשלום"

דקלה גל-עד | מגזין נשים | פורסם 16:16 21.02.17 

שנה גודל אות

אבא
אין רגע.
התהום שלי בוכה אותך
שברים מרצדים על יד הדמעות
הכל על יד
שאחזה בשלי ונותרתי תלויה
בין מים ואש
אדום כחול לבן - ושבת שנעלבה
געגועיי הם מכלול אהבה
טיפת נצח בנסתר
אין רגע 
אבי בזמן
רק מספרים שרוחצים ידיהם
לפני מלאכת הקודש
אין בי אבי מלבדך
מרבד תחום בעולמי
הצער
אתה חובק אותו 
מסופו ועד סופו.

מה שנשאר אצלי משירה חריף בתום הריאיון איתה הוא החיבוק שלה. גם עם עקבים, היא עדיין קטנת קומה, תווי פניה עדינים ותלתלים זהובים מבצבצים ממטפחת ראשה, אבל החיבוק שלה היה עז, חזק, לא מותיר מקום לספק באשר לעוצמה המסתתרת מאחורי המראה השברירי.

חריף היא בתם השנייה של הרב מיכאל מרק הי"ד וחווה (חווי), שנייה מתוך עשרה ילדים. הוריה הכירו כשהיו בני 13-14, זוג ירושלמי כזה. אמה הייתה עולה חדשה מארצות הברית שהכתה שורשים בירושלים, ואביה, דור תשיעי מצד אמו בעיר הקודש, משפחה מוכרת בשערי חסד. נין של אחד משבעת הרבנים של נחלת שבעה ונכד של משפחת ורקר שבבעלותה היה בית הדפוס העברי הראשון.

הם נישאו בטרם מלאו להם 20, ושירה נולדה כשאביה, מיכאל, היה בסך הכול בן 22, אך כבר אב לבן, שלומי. "תמיד הייתי ילדה של אבא. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני דבוקה אליו", נזכרת חריף. "אבא היה לוקח אותי איתו לכל מקום שאליו הלך, אהב להשוויץ בי, להכיר אותי לחבריו, לעמיתיו, לקח אותי לעבודה, ישב איתי לשיחות. כשהייתי בת שבע הוא שאל אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה. כשאמרתי לו שנראה לי שאהיה ראש הממשלה הוא הביט בי ואמר: 'באמת? ראש ממשלה? ממש מתאים לך!', ואני בטוחה שהוא באמת חשב כך. מבחינתו השמיים היו הגבול. כל דבר שסיפרתי לו שעשיתי בשבילו היה מדהים. כך גדלתי, בתחושה פנימית שאני יכולה לעשות כל מה שארצה".

אבא שמשוויצים בו

אביה של חריף, מיכאל מרק, נרצח בפיגוע ירי בכביש 60, בדרום הר חברון, ביום שישי, 1 ביולי 2016, בעת שנסע עם משפחתו, כשמחבלים פתחו בירי לעבר רכבם באש כבדה. ברכב היו אם המשפחה חווי, שנפצעה באורח קשה עם פגיעה חודרת בפלג גופה העליון, ושניים מילדיהם, פדיה ותהילה, שנפצעו קל עד בינוני.

מרק ניהל את ישיבת ההסדר בעתניאל, משם עבר לכהן כמנכ"ל חברה לפיתוח הר חברון, עד לפני כשלוש שנים וחצי, אז חזר לנהל את הישיבה בעתניאל.

"אבא תמיד עירב אותי וסיפר לי תוכניות לעתיד. כשהתמנה למנכ"ל החברה לפיתוח הר חברון, נסענו יום אחד לצומת מיתרים הריק. אבא עצר שם, ירדנו מהרכב והוא אמר לי: 'את רואה? פה יהיה בניין קומות יפה', זה היה קצת מגוחך כי הכול היה שומם שם. בתוך שנתיים עמד שם בניין מפואר והכול סביבו שוקק חיים. כזה היה אבא שלי. אומר ועושה. בכל אשר נגע - הצליח. הוא היה אבא כזה שמשוויצים בו. היה לו גם אומץ לעשות דברים נועזים, אבל הכול מתוכנן ומחושב"

משפחת מרק (צילום: מגזין נשים)
"אבא שמשוויצים בו". מרק ובנותיו
|
צילום: מגזין נשים

קצת סותר, לא?
"ממש לא. הוא החליט שבגיל 40 הוא רוצה לשבת וללמוד תורה עד שארית חייו, לשם כך הוא צריך להרוויח מספיק עבור עשרת ילדיו, והוא ישב ותכנן תוכניות מפורטות של מה עליו לעשות בכל שלב בחייו כדי להגשים את החלום. הוא היה אלוף התכנונים, החישובים. כשהתחתנתי, הוא ישב איתי ועם אמציה, בעלי, והסביר לנו מה לעשות בחיינו הפיננסיים כדי להצליח לשרוד ולחיות טוב, איך למנף את עצמנו, איך להשקיע נכון, במה להשקיע, בנה לנו קריירה ותוכנית כלכלית. הוא היה עוזר לחברים שלי, לכל מי שרק היה צריך. אין דבר שלא היה בו טוב. כשבנינו בית ורצינו להוסיף קומה, הוא הגיע, שרטט - והופ, הכול היה מושלם ומדויק ורק היה צריך לבצע. הוא היה מנכ"ל של כמה מוסדות שהיו בבעיות כלכליות. בניהול של יום בשבוע, הוא הותיר אחריו שגשוג כלכלי מדהים".

ואיך זה התבטא במשפחה?
"הוא לימד אותנו שחיים ממה שיש, לא קופצים מעל הפופיק, כמו שרבים עושים בטעות, אלא חיים בפשטות. חיינו בפשטות, ועם זאת היה מספיק כדי להטיס את כולנו לטיול משפחתי בארצות הברית למשך חודש ימים! ולהרבה בילויים נוספים".

הרב מיכאל מרק השקיע במיוחד בימי הולדת. כל יום הולדת של אחד הילדים היה נחגג עם זוג ההורים, או לבקשת ילד יום ההולדת, עם חברים. היו ימי הולדת שגרתיים, שכל אחד קיבל את ההורים ליום בילוי, אבל היו גם ימי הולדת מיוחדים, כמו Sweet 16, או 18. חריף צוחקת ומספרת שאביה רק חיפש את המיוחד שבכל גיל, כדי לעשות אותו שמח במיוחד. "כל דבר היה סיבה למסיבה. הוא אהב מסיבות, ואהב לחגוג, ואהב לשמוח ולשמח. כשסיימתי את הלימודים בתיכון, הוא החליט לחגוג את המאורע במסיבה. הוא ואימא לקחו אותי ואת החברות שלי למוזיאון לאמנות בתל אביב, אחר כך למסעדה סינית ולבסוף קינחנו בים. מושלם. בכלל, שנינו אניני טעם, ויכולתי למצוא את עצמי עמלה על מטעמים במטבח בשעה מאוחרת בלילה, ואבא היה מגיע ומתעניין בנעשה וגם טועם כמובן. זה היה התחום של שנינו בעיקר.

המתנה האחרונה מאבא

"המתנה האחרונה מאבא הייתה חודש לפני הפיגוע לסיום התואר - טיסה בכדור פורח. 'כי החלומות שלך בעננים!', הוא אמר. הסתכלתי על תוקף הכרטיס, וזה עד סוף שנת האבל. החודש, כסלו, אני חוגגת את יום הולדתי ה-25. תמיד חיכיתי ליום ההולדת, לחגוג, הפעם לא חיכיתי. איך אפשר לחגוג בלי אבא שלי?".

חריף כותבת שירה. היא לוקחת חלק בערבי השירה של "משיב הרוח" וזה המקום שלה לבטא את עצמה. בכיתה י"א, כשבאמתחתה כמה שירים, הוציא לה אביה ספר שירים משלה, בהוצאה עצמית, ב-300 עותקים. "אלה דברים שבונים אותך לכל החיים", אומרת חריף. בכל רגע שהייתה זקוקה לו, הוא היה מופיע. כשהייתה באולפנה והרגישה שהיא זקוקה לו, הוא הגיע מיד. בערב ראש חודש אדר, הסיע אותה ואת חבריה בבוקר לסניף בני עקיבא בדימונה, והגיע שוב בערב כדי לאסוף את בתו הממררת בבכי על מות בן דודה, יונדב הירשפלד, בפיגוע מרכז הרב (פיגוע ירי שבוצע בישיבת מרכז הרב, בשכונת קריית משה בירושלים, ב-6 במרץ 2008, ובו רצח מחבל פלסטיני שמונה תלמידי ישיבה – דד"ג).

חריף הייתה כל כך גלויה עם אביה, עד כי הייתה מספרת לו על החברים שלה, מתייעצת איתו בענייני אהבה, הם היו לומדים יחד תורה וגם צופים בטלוויזיה. היינו יושבים כל האחים על המיטה של ההורים וצופים בשידורי האולימפיאדה או בתוכניות ילדים. אבא שלי היה מתלהב מהשידורים, הוא התלהב כל הזמן מכל דבר. השמחה היא דבר שמאוד אפיין אותו. הוא היה הופך את הדברים הפשוטים למדהימים. זה דבר שהוא טבע בנו ומאוד עוזר לי להתמודד עם דברים בחיים, ויש לי התמודדויות, בעזרת השם...".

כשחריף אומרת התמודדויות, היא מדברת על בנה בכורה, רז יהודה, בן שנתיים וחצי. כשנולד, דודתה של שירה, שהיא פסיכולוגית התפתחותית, הרגישה שמשהו לא בסדר. חודש ימים לאחר הלידה שהתה חריף עם בנה בבית החולים, בניסיון למצוא מה יש לו. אביה הבטיח לה שלא יחסוך ממנה דבר על כל בדיקה וטיפול, ואכן כך היה. אלא שעד היום אף אחד לא יודע ממה הוא סובל - רז לא מדבר ולא הולך.

חריף למדה עבודה סוציאלית, והיום היא עובדת במכון סאמיט כמנחת אומנה. כשביקשה לשלוח אותו לגן מיוחד, עמדה בפני ועדה קשה מטעם משרד הרווחה שלא אישרה לה גן מיוחד שמתאים לצרכיו של רז, ולכן נאלצו לעבור לתקוע, וגם זה לאחר מאבקים רבים.

משפחת מרק (צילום: מגזין נשים)
"כשהייתי בת שבע הוא שאל אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה. כשאמרתי לו ראש הממשלה הוא אמר: "באמת? מתאים לך!", ואני בטוחה שהוא באמת חשב כך. מבחינתו השמיים היו הגבול". משפחת מרק
|
צילום: מגזין נשים

 טבעת מלאה דם

"לתומי חשבתי שאני, את מנת הייסורים שלי בעולם כבר קיבלתי עם הילד המיוחד שלי, עם ההריונות הקשים ועם הידיעה שכל היריון יהיה מלא חששות, אבל הקב"ה הראה לי שממש לא. יום לפני הפיגוע היה לי יום ארוך בעבודה, ואבא שלי ניסה להשיג אותי כמה פעמים ולא הצליח. השתעשענו בהקלטות בוואטסאפ וההקלטה האחרונה הייתה 'סעי בזהירות, מותק', ובאותו יום חמישי, יום תחילת החופש הגדול, הוא ישב עם האחים הקטנים בבית ל'על האש' כדי לחגוג את המאורע. למחרת אימי, אבי, פדיה אחי ואחותי תהילה התעתדו לנסוע לשבת אצל סבתא שלי. אני הייתי אמורה לארח חברים לשבת, התחשק לי להיות בבית. אימא שלי הציעה שנתחלף, שהם יישארו בבית ואני אסע לסבתא שלי, אבל רציתי להיות בבית. הם היו מאוד לחוצים באותו יום שישי והבטיחו שיתקשרו אליי מהנסיעה. בזמן הנסיעה שוחחתי עם גיסתי, נעה, הנשואה לאחי השלישי, נתנאל. בשיחה הייתה לי ממתינה מהוריו של בעלי, ולנעה ממתינה מבעלה. בסוף היא החליטה לענות לו, ואני בדיוק קראתי הודעה בוואטסאפ של השבט שהיה פיגוע עם שני הרוגים בכביש 60. מיד התקשרתי לאבא שלי. התקשרתי ארבע פעמים והטלפון לא היה מחובר. התקשרתי לאימא שלי והיא לא ענתה. הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת מתוכי, שאני מתרוקנת, שאני נחרבת מבפנים. לא נשמתי. רציתי שהכול יעצור, שאף אחד לא יתקשר, שאף אחד לא יגיד. וזה לא קרה. התקשרתי לבן הדוד שלי, אחד שיודע הכול לפני כולם, ולפי הקול שלו כבר הבנתי. הוא לא היה צריך לומר לי דבר. הייתי לבד בבית, הרבה זמן. בסוף באו לקחת אותי לבית החולים ושם הייתי עם כולם. לפנות בוקר, כשראיתי שאיני מצליחה להירדם במלונית בעין כרם, הלכתי לחדר ששכבה בו אימי בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת. ישבתי לידה, לקחתי את ידי בידה והיא הייתה נפוחה וקרה. שרתי לה ובכיתי 'בואי אימא'. פתאום אני הייתי זו ששרה לאימא שלי, והמילים הללו הכו בי, היו כל כך משמעותיות. זהו רגע נורא שאנצור כל חיי. עד הרגע ההוא לא ידעתי מה אני רוצה שיהיה איתה, אם מפגיעת ראש כזאת כדאי בכלל שתחיה. הרופא נתן לי את טבעת הנישואים שלה בקופסה של בית החולים, והטבעת הייתה מלאה דם.

"עברנו גיהינום. מאותו רגע של הפיגוע אני לא מפסיקה לחשוב על אבא שלי. מעלה זיכרונות, חיבוקים, ריח. כל דבר מזכיר לי אותו, כל מה שקורה לי אני מדמיינת מה הוא היה אומר, איך היה מגיב. בהיריון עם יהל, בני השני, שהיום הוא בן שנה וחצי, הרגשתי שהעולם חרב עליי. היה חשש רציני שגם הוא לוקה באותו פיגור, וכל הזמן הזה היינו בבדיקות. אבא שלי אמר לי כל הזמן שהם יהיו איתנו, כל הזמן. הוא זה שהחזיק אותי, הוא נתן לי את הכוח להמשיך וגם להחליט להחזיק את העובר. במשך הזמן הזה היה לי חלום שההורים שלי מתגרשים. כשסיפרתי להם את זה הם צחקו ואמרו שאין סיכוי, זה שטויות, אבל אמרתי להם שזה הפחד הכי גדול שלי - שהם לא יהיו בשבילי. ההורים שלי הם הקרקע הכי איתנה בחיי. מקום המבטחים שלי. ועכשיו, אחרי שחשבתי שמכסת הייסורים בחיי תמה - הגיע אליי הניסיון הזה".

איך מתמודדים?
"יש לי כאב פיזי ממש מהחיסרון של אבא שלי. זה כאב שלא מרפה, ואני יודעת שהוא כמו מחלה כרונית שתישאר איתי עד יום מותי. עם זאת, אין בי חרטה. אני מרגישה שמיציתי את החיים לצד אבי עד תום, לא יכולתי לבקש יותר ואחרת, אין דבר שהיה צריך להיות אחרת".

את כועסת?
"כעס הוא לא רגש דומיננטי בחיי. אין בי כעס, גם לא כלפי המחבלים, זה לא מעסיק אותי בכלל. את שנת השירות השנייה שלי עשיתי בקנדה, שם פגשתי ניצול שואה שענה לשאלה אם הוא כועס על הנאצים כך: 'כעס הוא דבר מכלה, הורס, אם אכעס על הנאצים - אז הם ניצחו. אני מרבה אהבה'. אז גם אני משתדלת לעשות כך. יש בי כאב עצום, יש בי חוסר, אך לא כעס. אני רוצה ללמוד לחיות עם הכאב בשלום, כי הוא לא יהיה פחות או יותר, הוא פשוט יהיה שונה בכל פעם. אני מרגישה שזה לא רק חלל, אבא השאיר בי מעיין נובע, מלא, הוא חי בי".

 חיבוק מטורף

הרב מרק הי"ד אכן הפסיק לעבוד באופן רשמי בגיל 42 והתמסר כל כולו ללימוד תורה וקבלה. הוא דבק בתורת האר"י הקדוש ויישם את אורחותיו והנהגותיו בביתו - בזוגיות עם רעייתו השקטה והשונה ממנו כל כך, בחינוך ילדיו, בשיח בבית שהיה במושגים קבליים, בחברותות הרבות שקיים. שירה מספרת שעוד בחייו חשו ילדיו וסביבתו שהוא הולך ומזדכך, היו בו שלווה פנימית, רוגע, רוך, הוא היה במקום אחר, בנה מקווה בבית וטבל בו יום יום. כשעלה השמיימה, הייתה אשתו נתונה בין שמיים לארץ, בין חיים למוות. לילדים ברור שאמם רצתה גם היא לעלות עימו, אלא שהוא אמר לה שכדאי שתישאר פה בארץ, עבור ילדיהם.

"מאז הפיגוע החיים השתנו לגמרי. אנחנו גרים בעתניאל עם אימא בבית. כל האחים שותפים לכול באופן מלא ואנחנו נמצאים שם זה למען זה".

בין האחים ישנה חלוקה ברורה של תחומי האחריות: הבכור, שלומי, אחראי על הכספים, שירה על האחים הצעירים שגרים בבית, ונתנאל אחראי על התחום הרפואי.אימה, גיבורה ובעלת כוחות נפש בלתי נדלים, עוברת קשיים בטיפולים הרבים מאז הפיגוע, אך אמונתה, כך מעידה חריף, נותרה טהורה והיא אחד הדברים החזקים שיש לשירה ולאחיה להתלות בהם. יש הרבה קשיים אבל אני נפעמת לגלות כל כך הרבה כוחות בכל אחד מהאחים שלי. לכל אחד יש דרך משלו ואנחנו מנסים לבנות את דרכנו החדשה והכואבת הזאת".

איך רז יהודה, בנך הבכור, מתמודד עם כל השינויים שנחתו עליו?
"ההתחלה הייתה קשה. שני הבנים נקרעו מהבית שלהם ומהחיים שלהם, אבל כחודש אחרי הפיגוע הכול התחיל להירגע. הבית של ההורים שלי היה תמיד מקום שרז מרגיש בו בבית, שאוהבים אותו כמו שהוא. רז היה קשור לאבא שלי באופן בלתי רגיל, ויש לי גם עצבות גדולה בשבילו, על הסבא שאיבד".

חריף מספרת לי עוד שני סיפורים המלמדים על דמותו המיוחדת של אביה ועל הקשר שלהם: "כשהייתי בת שבע בערך, תמיד 'נרדמתי' על הספה בסלון בכאילו, רק כדי שאבא ירים אותי למיטה ויכסה אותי. מישהי אמרה לי שאולי הוא ידע על ה'כאילו', אך גם הוא רצה בדיוק כפי שאני רציתי. מעולם לא שאלתי אותו.

"בגיל ההתבגרות היה איזה מקרה ששיקרתי להוריי, שהביא לצעקות. נכנסתי לחדר שלי בסערה, טרקתי את הדלת ואמרתי לאימא שלי שאני לא מוכנה לצאת עד שאבא יגיע. הייתי נתונה במתח מטורף, מה אבא יגיד על השקר הזה. כשהוא הגיע הוא פתח את הדלת ואני רצתי אליו והתחבקנו חיבוק מטורף. זה היה הבסיס. 'אני אוהב אותך למרות הכול'. עוד באותו יום נסענו ליום כיף ביער ירושלים, ישבנו ודיברנו, רציתי להראות לו שאני גדולה ומעשנת - למרות שבכלל לא עישנתי - אז הוא, שהיה מעשן, הצטרף אליי ואמר לי בצחוק שהוא מרשה, אבל רק איתו...".

איך את מרגישה עם החשיפה התקשורתית מצד אחד והחיבוק של עם ישראל מצד שני?
"אני עדיין אמביוולנטית לגבי החשיפה התקשורתית. למה לחשוף בעצם? אבל דווקא אימא היא זאת שאומרת לנו שאולי זה ישפיע לטובה אי שם על משהו או מישהו וזה כבר שווה את זה. אז אנחנו משתדלים לשמור על איזון בין החשיפה ובין השמירה על הפרטיות של כולנו.

"יש משהו בחיבוק החזק הזה שאנחנו מקבלים מעם ישראל שאין לו שווה ערך. זו הרגשה חזקה שאנחנו חלק ממשהו, שייכים, דווקא כשאנחנו מרגישים כל כך לבד, בלי אבא. זה נותן כוח".

שירה חריף  (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
שירה חריף
|
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

היורה בא
כשאני הלכתי
לבקש נחמת אבי
ונראה כי יכול
לקטוף אור
מתוך האדמה שלו
רכונה אליה
בין מים למים
ושאריות
הריח הרחום.
הגשם מטפח
את סבך הקיום שלי
נושק לחלל הזה
שהוא יותר שקוע
מאינסוף טביעות
של הקיץ
להיגמר.