לא לחינם אומרים שבכל מקום שיש קוקה קולה יש גם שליח של חב"ד (ראשי התיבות חכמה, בינה ודעת). כיום פועלים כ-4,000 שליחי חב"ד בעולם, וכל שליח מצוי בקשר עם 500 יהודים לפחות, ולפיכך מעריכים ששני מיליון יהודים באים במגע עם חב"ד בשנה. בסניפי חב"ד מקיימים תפילות, טקסי הנחת תפילין, חוגגים חגים ומפעילים מוסדות חינוך (פעוטונים, גנים, בתי ספר וישיבות "תומכי תמימים"). יש בעולם חצי מיליון חסידים, ובארץ - לפחות מאה אלף חסידים מוצהרים, 400 בתי חב"ד הממוקמים בכל עיר ושלושים ישיבות המסמיכות לרבנות ולמקצועות הקודש, כגון משגיחים, מוהלים ושוחטים. כפר חב"ד הוא יישוב על טהרת חסידי חב"ד, ויש שכונות גדולות של חסידי חב"ד בצפת, בקריית מלאכי, בירושלים וברחובות.
חסידי חב"ד מעורים בציבור הכללי הרבה יותר מאשר חרדים אחרים, ומטרתם המוצהרת היא להפיץ את התורה ואת תורת חסידות חב"ד בכל קצווי העולם היהודי. במקומות רבים בעולם, כמה מהם נידחים, אפשר למצוא בית חב"ד המופעל על ידי שליחי התנועה. הם אינם מהססים לאמץ טכנולוגיה מודרנית, כגון שידורי לוויין או אתרי אינטרנט, וגם נוהגים לצאת למסעי פרסום נרחבים כאמצעי להפצת המסרים שלהם. להבדיל מהעדה החרדית, בכמה מבתי חב"ד פועלים מרכזים ללימודי יהדות לציבור חילוני.
מרתק להתחקות איך במשך 240 שנים צמחו החסידות בכלל ותנועת חב"ד בפרט, בעקביות ובעקשנות, מזרם מנודה שנתפס כחתרני ליהדות השמרנית לזרם הגדול ביותר ביהדות כיום ולמעצמה כלכלית רבת-השפעה. כדי להבין כיצד הפכה תנועה קטנה ושולית לאימפריה ענקית חובקת עולם, יש לחזור לחורף 1772, שאז התדפקו על דלתו של רבי אליהו בן שלמה זלמן, הידוע בכינוי הגאון מווילנה, שניים מתלמידיו החשובים של רבי דב בֶּר (המגיד ממזריטש), ממשיך דרך החסידות הרב מנחם מנדל מוויטבסק (הרמ"מ), וידידו הצעיר רבי שניאור זלמן מלאדי (הרש"ז), לימים מייסד חסידות חב"ד. הם באו לדבר אל לבו של מי שהיה מעמודי התווך של היהדות המסורתית, וניסו לשכנע אותו שאין אמת בשמועות שהם בטלים מתורה, פורקי עול ומסלפים את כתבי הקודש. הוא סירב בתוקף לקבלם, וכמה חודשים לאחר מכן אף הצטרף לחרם שהוכרז עליהם.
סלידה מצד היהדות השמרנית
היהדות השמרנית התקשתה לעכל את תפיסת העולם החדשה של התנועה החסידית החדשנית, אשר טענה שההתקרבות לבורא נעשית לא על ידי לימוד תורה על דרך הפשט ושמירת מצוות גרדא, אלא בהתעסקות בתורת הסוד ובתפילה אקסטטית מתוך אהבה, שמחה ודבקות. היהדות השמרנית סלדה אז מעלייה לקברי צדיקים, מקמעות לסגולה ומפנייה לרבנים לייעוץ ולברכה, והחסידות הייתה בעיניה מאיימת ולא מקובלת.
התנועה החסידית קמה על רקע הפרעות, הגזרות והאכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי, ושיקפה את בשורת הנאורות שהתפשטה במערב במאה ה-18. מנהיגה הראשון של החסידות היה רבי ישראל בעל שם טוב – הבעש"ט (רבי ישראל בן אליעזר, 1668 עד 1762). הבעש"ט התייתם בילדותו, התחתן בגיל צעיר, סבל מעוני קשה והתגלה כעילוי רק בהיותו בן 36. השם "בעל שם" ניתן למחוללי נסים נודדים שעזרו בריפוי, בגירוש שדים ובפריון בעזרת שיקויים, קמעות ולחשים. הבעש"ט היה מיסטיקן, פותר חלומות, חוזה עתיד וגלגולים, ובעיקר מבצע עליות נשמה, אשר בהן הנפש כביכול יוצאת מהגוף ומשוטטת בעולמות עליונים. מה שלימים יהיה מוטו ברעיון המשיחי של חסידות חב"ד התרחש לראשונה בתפילת ראש השנה בשנת 1746: נשמתו של הבעש"ט פרחה ועלתה להיכלות עליונים. מסופר שהוא הגיע להיכלו של משיח ושאל אימתי הוא מתעתד לבוא, וזה ענה לו: "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, יפוצו מַעְיְנֹתֶיךָ. מה שלימדתי אותך והשגת יוכלו גם המה לעשות, ייחודים ועליות כמוך...". הוא הדגיש כי בוא המשיח קשור דווקא בחיזוק היכולת הרוחנית שלנו, כלומר בלימוד טכניקות תקשור ומדיטציה, ובכך הוא ללא שום ספק נשא את בשורת העידן החדש.
הרש"ז והרמ"מ, ממשיכי דרכו של הבעש"ט, נתקלו בחומת התנגדות עזה לפולחנם. הם החליטו שלא לנקוט פעולות תגמול נגד המתנגדים והמחרימים, אלא לנטוש את הגולה ולעלות לארץ ישראל ולעשותה מעון לחסידות. בשנים 1776 ו-1777 עלו 300 חסידים ראשונים והתיישבו בטבריה. הרש"ז התכוון להגיע לארץ ישראל, אך בטרם הפליגה הספינה הוא שב על עקבותיו נגד רצונו, ואילו הרמ"מ הגיע לחופי הארץ לאחר מסע תלאות והתקבל בברכה על ידי נציג השלטון הטורקי.
הרמ"מ מצא ארץ נחשלת, מוכת קדחת, דבר, ארבה, בצורת ושודדי דרכים. הקשיים היו רבים, אך הוא כתב מכתבים נרגשים לאחיו ברוסיה וסיפר על ההתעלות הרוחנית שהוא חווה בארץ הקודש, ששם התפילות עולות היישר לשערי שמים ואין חוצץ בין הנשמה לבוראה. על שפת הכינרת הוא חיבר את חיבורו העיקרי "פרי הארץ", ובו מסר קבלי על עבודת הצדיק והקשר לבורא. כאשר שכב הרמ"מ על ערש דווי ב-1788 הוא הפציר ברש"ז לקחת את שרביט ההנהגה על הקהילה החסידית שנותרה, אשר בניה החלו להתפזר בין חצרות שונות.
גאון צעיר ואיש אשכולות
הרש"ז נולד ב-1745 וכבר מגיל צעיר נחשב גאון. בגיל תשע ידע הנדסה ואסטרונומיה, ובגיל 25 כבר ביאר את כל תרי"ג המצוות בספר שמכונה "שולחן ערוך הרב". הוא היה משכיל, הוגה דעות, דרשן מופלא, כריזמטי ובעל כושר ארגון בולט. גולת הכותרת של עשייתו ומפעל חייו הייתה ספר התניא, אשר ראה אור בשנת 1797 והיה לספר העיקרי במשנת חסידות חב"ד. מדובר במדריך רב-עצמה לדבקות ולהתמסרות לבורא דרך עקרונות קבליים ומתוך הבנה רציונלית וחוויה אישית. מאז ועד היום הודפסו אלפי מהדורות, והוא הופץ ותורגם לשפות רבות ואף לכתב ברייל.
הספר הוא דיאלוג בין האני – האגו, אשר ממנו עלינו להתנתק כדי לחבור לתודעת-על. פרק אחר פרק מדריך הרש"ז כיצד להרגיש את הבורא בתוכנו, לעורר את רגשות האהבה והיראה, ולתקן את המידות השליליות באמצעות חיבור לאור האלוהי דרך תהליכי דמיון מודרך. החלק העיקרי של הספר מכונה "ספר של בינוניים". הוא יוצא מנקודת הנחה שכולנו מצויים במצב ביניים שבין צדיק לרשע, ולרשותנו עומדות הנפש האלוהית, שהיא המקור לשכל ולמידות, והנפש הבהמית, המעניקה לנו את החיים והיא גם המקור למידות הרעות.
הרש"ז הבין שכדי להרגיש את הקב"ה, שהוא בלתי נתפס על ידי השכל, יש צורך בתהליך מיוחד של דמיון מודרך, אשר מדמים בו את הקב"ה כמהות אין-סופית. תהליך זה מלווה ביראת כבוד ואהבה אין-סופית לקב"ה. מכיוון שהמודעות שלנו חייבת אובייקט מופשט שכלפיו תוכל להרגיש רגשות אלה, הולכת ונוצרת מעין מהות, מעין תודעה החווה אותנו, מכילה אותנו וצופה בנו מבחוץ.
רעיונות דומים אפשר למצוא בקרב הוגי דעות רבים. פ"ד אוספנסקי מכנה זאת "הדרך הרביעית", ואקהרט טול, מחבר הספר "כוחו של הרגע הזה", טוען שהאני האמתי שלנו הוא חלק מתודעת-על טהורה ושביכולתנו להקשיב למחשבותינו ובו בזמן גם לעצמנו כמקשיבים למחשבות. גם בשיטה פסיכולוגית מודרנית המכונה "התמקדות" מדברים על "תחושת גוף מורגשת" ועל ניהול דיאלוג עם הביטוי הגופני של הקושי, אשר בעקבותיו מרגישים בנוכחות חיצונית מודעת ומתבוננת.
הלשנה מבית
מצד אחד החסידות התפשטה בכל מזרח אירופה, ומצד אחר קמו לתנועה מתנגדים חריפים שראו בה כת סוטה. ב-1798 הלשין יהודי אלמוני במכתב בפני השלטונות ברוסיה שהרש"ז בוגד ומעוניין לעזור למהפכה הצרפתית. המכתב נפל על אוזניים קשובות מכיוון ששלטונות רוסיה חששו מחתירה תחת המשטר הצארי ומעשיית יד אחת עם צרפת. הרש"ז נעצר בפקודת הצאר, בין היתר בשל משלוח כספים לארץ עוינת – ישראל, וכל ספרי חשבונותיו הוחרמו. הוא נצטווה להסביר לשלטונות בין היתר את מהות האמונה החסידית, שהוא התקשה להסבירה למתנגדיו. הוא היה חייב לשכנע אותם שאין מדובר בכת מסתורית בנוסח אגודות סתרים, כגון הבונים החופשיים או האילומינטים. לאחר נפילת הגוש הסובייטי התגלו מסמכים בני מאות שנים, ובהם מסמכים היסטוריים אותנטיים נדירים אלה, ובכללם מכתב ההלשנה.
53 יום ישב הרש"ז במעצר. יום שחרורו - י"ט בכסלו - היה לחג הגאולה ולראש השנה לחסידות חב"ד, ובו מתחילים לקרוא את התניא מהתחלה. שנתיים לאחר שחרורו הוא עבר לעיירה לאדי, ומאז נודע שמו כרבי שניאור זלמן מלאדי, ששם פרחה חצרו במשך עשר שנים, עד בוא הצרה החדשה - פלישת נפוליאון לרוסיה.
אף על פי שנפוליאון הבטיח זכויות ליהודים, החליט הרש"ז לצדד בצאר הרוסי. באוגוסט 1812, בהתקרב צבא נפוליאון ללאדי, החל הרש"ז במנוסה עם בני ביתו צמוד לצבא רוסיה הנסוג. צבא צרפת נחל מפלה ונסוג במהירות, בדיוק כפי שניבא הרש"ז, אך הקור, הרעב וההתנכלויות הכריעו אותו בדצמבר 1812, בהיותו בן 68. לפני מותו נאספו סביב מיטתו בני משפחתו הקרובים, והוא סיפר להם על "המעביר" שבא ליטול את נשמתו. בדקותיו האחרונות הוא הספיק לכתוב מאמר עמוק בשם "נפש השפלה", ובו הרהורים נוגים על דרך הנפש בעולם הגשמי.
הכול נשאר במשפחה
הרש"ז היה הראשון מבין שבעה דורות שתרמו להפצת החסידות. לאחר מותו עברה מנהיגות החסידות מאב לבן, ופעם אחת בהיסטוריה של התנועה היא עברה גם מסב לנכד. בנו רבי דב בר, המכונה האדמו"ר האמצעי, התיישב ב-1814 בעיירה לובביץ', והיא שימשה במשך 102 שנה מרכז לחסידות חב"ד. גם הוא נאסר ונאשם ששלח כספים לארץ ישראל.
יורשו של האדמו"ר האמצעי היה נכד הרש"ז רבי מנחם מנדל שניאורסון, שכונה הצמח צדק (1789–1866). הוא היה בנה של הרבנית דבורה-לאה, בתו האהובה של הרש"ז, שהייתה למדנית מופלגת ואף פוסקת הלכות. מספרים שבשנת 1792 חלם הרש"ז שמותו קרב. בערב ראש השנה נכנסה דבורה-לאה לבית הכנסת וצעקה: "אני אהיה כפרתו, והוא יישאר בחיים". היא נפטרה מיד לאחר החג, אך הספיקה להשביע את אביה שיגדל ויחנך את נכדו בן השלוש, וייעדו להיות האדמו"ר השלישי. בצד למדנות מופלגת ושפע של כתבים, נודע הצמח צדק בפעילותו החברתית, בהקמת מוסדות חינוך ומושבות חקלאיות ובהצלת אלפי ילדים יהודים מגזרת גיוס לצבא.
הצעיר משבעת ילדיו של הצמח צדק רבי שמואל המהר"ש היה האדמו"ר הרביעי (1882-1834). הוא פעל בתקופה של פרעות, פוגרומים ורדיפות, והוא נשא ונתן עם השלטונות לביטולם. הוא נפטר בגיל 48 בלבד ממחלה קשה.
האדמו"ר החמישי היה רבי שלום דובער שניאורסון, הרש"ב (1860–1920). בתקופתו פרחה ההשכלה, נוסדה הציונות, וגם גברה הנהייה אחרי הישיבות הליטאיות של המתנגדים לחסידות. כמענה לכך הוא הקים את ישיבת "תומכי תמימים", אשר בה למדו גם חסידות וקבלה ולימים היא הייתה לרשת. חזון הגאולה ובוא המשיח הלך ונמוג לנגד עיניו, וישראל שלאחר הצהרת בלפור הייתה בדרך למדינה חילונית ציונית העוינת את הדת והמסורת, ולכן בתקופתו הייתה תנועת חב"ד לבעלת חזון משיחי לאומי. הוא התנחם בבנו יחידו אהובו רבי יוסף יצחק שניאורסון, הריי"ץ, וזה מונה ליורשו.
ניצל בזכות הנאצים
הריי"ץ החל את נשיאותו בהיותו בן ארבעים, ב-1920, לאחר המלחמה והמהפכה הרוסית ופעולת ה"יבסקציה", המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית שתפקידה היה למגר כל סממני דת בשלטון קומוניסטי אתאיסטי. רבים מהרבנים עזבו וישיבות נסגרו, אך הריי"ץ התעקש להישאר. כשעלה יוסף סטלין לשלטון הוכבד הדיכוי הדתי, והריי"ץ נאסר והואשם בחתרנות תחת השלטון, אבל בזכות לחץ פוליטי שוחרר. לאחר שנתיים של נדודים הוא הגיע לפולין לבית דודתו סמוך לוורשה, חולה בטרשת נפוצה וסובל מכאבים. לא היה לו בן זכר שימשיך את השושלת, ושתיים מתוך שלוש בנותיו ניהלו אורח חיים מודרני. הבת האמצעית נישאה למנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ', ועזבה עמו לברלין.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלטו הריי"ץ ובני משפחתו לגטו ורשה. כפסע היה בינו ובין המוות, אך הוא ניצל בזכות התערבות בין-לאומית, אשר בראשה עמד ראש המודיעין הגרמני קנאריס. הריי"ץ הגיע לריגה, ובתחילת 1940 קיבל אשרת כניסה לארצות הברית, ובה חווה את שנות השפל של התנועה. הוא טען שחורבן הגלות מבטא את שבט זעמו של הקב"ה ואת פעמי המשיח הקרבים ושהחזרה בתשובה תחיש את בוא המשיח, אבל דבריו זכו לקיתונות של לעג. בסוף ימיו הוא התקשה מאוד בהליכתו, סבל מעודף משקל ודיבורו היה כבד. הוא נפטר ב-1950, עצוב ומאוכזב מהקמת מדינת ישראל, אשר לא תאמה את חזונו, ומהיחלשות תנועת חב"ד. בן שבעים היה הריי"ץ במותו, וחייו היו רצופי ייסורים. למרות התלאות ומחלתו הוא היה איש חכמה אוהב ספר, תייר נלהב שנסע בכל רחבי העולם, והיחיד משושלת חב"ד שביקר בישראל.
מנהיג הגאולה
סיפור עליית הרבי מלובביץ', חתנו של הריי"ץ, לכס המנהיגות, מופלא ביותר. מנחם מנדל, אשר נולד ב-1902 באוקראינה ואשר טעם מהחיים המודרניים בברלין, בפריז ובניו יורק היה לאדמו"ר השביעי ב-1951. הוא היה ראש תנועה חובקת עולם השרויה בלהט משיחי, אשר גדלה אלפי מונים עוד בחייו, ועוד יותר לאחר מותו.
הרבי מלובביץ' הכריז על מבצע "ופרצת" להפצת חסידות חב"ד בכל רחבי העולם באמצעות משפחות של שליחים, בניסיון להגיע גם לצעירים, למתבוללים ולחילונים, ולהעניק שירותים יהודיים בכל פינה בעולם שיהודי מגיע אליה. הוא יצר ערכה של עשר מצוות חשובות כדי לקשר כל יהודי לשכינה, ובהן הדלקת נרות שבת, הנחת תפילין, מתן צדקה ואהבת הבריות. המצוות כונו "עשרת המבצעים".
עבור הרבי חשוך הילדים כולם היו בניו, והוא העניק יחס אישי לכל הפונים אליו. הוא קיבל מיליוני מכתבים וענה עליהם, בירך וחילק דולרים לאלפי אנשים. פעולתו למען הדור ולהפצת החסידות הייתה כה מסורה, ולפיכך עוד בחייו היו שטענו כי אולי הוא המשיח. ואכן, הרבי ראה בעצמו את מכשיר הדור לגאולה; את מנהיג הדור השביעי, הוא דור הגאולה, כמו משה, שהיה דור שביעי לאברהם.
הרבי מלובביץ' נפטר ב-1994 ללא יורש, והתנועה נותרה בפילוג. לצד המחלוקות, יש תמימות דעים כי הרבי הוא זה שממשיך להנהיג ולהדריך כל אחד מהמאמינים מהממד הרוחני, בעיקר באמצעות שאלות ששואלים באיגרות הקודש - שלושים כרכים של עשרת אלפים מכתבים שהועלו גם לאינטרנט. הרי מבחינת הרבי כל יהודי הוא שליח המגלה את השליחות המיועדת מנשמתו.
הספרים האבודים
ב-1940, בעקבות לחץ בין-לאומי, הגיעו קצינים נאצים לגטו ורשה כדי לשחרר את הריי"ץ. משנמצא הרבי לבסוף, התברר כי הוא אינו מתכוון לעזוב לבדו, אלא רק בלוויית בני משפחתו, ובהם אמו בת השמונים המרותקת לכיסא גלגלים. הפמליה המוזרה הוסעה לברלין בתואנה שהיא נדרשת לחקירת הגסטפו.
הריי"ץ הרגיש שהציל את גופו אך לא את נשמתו - ספרייתו המפוארת בת עשרות אלפי הספרים. אמנם מרבית הספרים נשלחו לארצות הברית, אך 17 ארגזים נותרו מאחור, בבניין השגרירות ארצות הברית, אשר ננטש ונבזז ב-1942, עם כניסת ארצות הברית למלחמה. בין הארגזים היו שלושה ארגזים שהכילו את כל אוסף כתבי היד העתיקים, מורשת חב"ד שהועברה מדור לדור. מתום המלחמה עד מות של הריי"ץ הוא לא חדל לחפש את הארגזים ולקוות שהם שרדו בתופת. ממשיך דרכו הרבי מלובביץ' נשבע להמשיך בחיפושים.
בשנות השבעים החלו להגיע שמועות על כתבי יד מוזרים שנמצאים במכון להיסטוריה של עם ישראל בוורשה. לאחר שלוש שנים של משא ומתן הוחזרה האבדה לבעליה בשנת 1978. הריי"ץ, אספן ספרים כפייתי, חלם על ספרייה ענקית שחוקרים מכל העולם יוכלו לעיין בה. חזונו התגשם במלואו, ואף יתרה מכך. בבניין חב"ד באיסטן פארקווי 770 בניו יורק יש ספרייה על שמו, ובה 250 אלף ספרים, אלפי כתבי יד וארכיון של מאה אלף מכתבים. במבצע חסר תקדים נסרקו כחמישים אלף ספרים והועלו לאינטרנט, והמידע זמין לכול.
לתקשר עם הרבי
כותבת מאמר זה נפגשה באחד הפסטיבלים הרוחניים עם הרב אליהו גבאי, רב קהילה ברחובות, כדי להיעזר בו לכתבה זו. היא "הציצה ונפגעה", כאשר נסחפה לעולם של חסידות חב"ד. הרב גבאי הסביר לה שנהוג ליצור עם הרבי מלובביץ' קשר ישיר דרך ניגון ולימוד דבריו, והיא רצתה להתנסות בכך כמתקשרת.
היא "בלעה" אין-ספור ספרים, ובהם התניא, ותוך כדי תהליך רוחני מיוחד הרגישה שהיא מקבלת מסרים ישירים מהרבי מלובביץ', מלאים דברי תורה ותובנות, וגם הדרכה אישית וברכה לאנשים שבאו להשתתף בערבי הפעילות שהרב גבאי והיא עורכים. על אף הספקנות שלה, המשיך הרבי מלובביץ' להוכיח לה ללא הרף שהוא מלווה אותה ושהוא קשור מאוד לקהל החילוני הרוחני, אשר הוא כינה אותו באחד המסרים "חילוני", כלומר חי-לנו-י'.