דוד קוליץ גדל בירושלים במשפחה ציונית ודתית, ולאביו הייתה סוכנות נסיעות במרכז העיר שנקראה "ירושלם טורס". כאשר היו שואלים את האב מה עלה בגורלה של היו"ד של "ירושלים" הוא היה אומר שכאשר הכותל יהיה בידי ישראל הוא יוסיף אותה. בעת שמלחמת ששת הימים התנהל דוד קוליץ היה כתב צבאי במילואים של כתב העת "מחניים", והיה נוסע באוטובוס של צה"ל עם כתבים אחרים למקומות שהיו רלוונטיים לסיקור באותו יום. בבוקר יום רביעי נסע אוטובוס התקשורת לירושלים, לסקר את כיבוש העיר ושחרור הכותל.
הכתבים נכנסו דרך שער האריות, שעליו חלם קוליץ במשך שנים, כשהם מלווים בחיילים ואתם עוד מספר קטן של אנשים. הם הובלו שרך רחובות העיר העתיקה אל הכותל, ומצאו שבין האנשים שהיו ברחבה הצרה שלפני הכותל היו גם דוד בן גוריון ועזר וייצמן. לפתע הצביע עזר וייצמן על שלט הקרמיקה הארמנית שהוצמד לכותל ועליו כתוב "אל בוראק", ואמר "מה השלט הזה? תורידו אותו!". מיד התחילו לחפש את האדם הרזה ביותר בחבורה, כדי שיוכל לטפס על כתפיו של אדם אחר כדי להוריד את הכתובת. קרה המקרה וקוליץ היה האדם הרזה ביותר באותו מקום ובאותה שעה, פטיש ואזמל הובאו ממקום כלשהו, וקוליץ מצא את עצמו עובד ומסיר את השלט מעל הקיר. מכתב המסקר את המאורעות הוא הפך להיות חלק מן החדשות. אותו יום, שגם כך היה מרגש ומיוחד עבור קוליץ, הפך מיוחד עוד יותר.
באחד הימים שלאחר המלחמה נאספו בסוכנות הנסיעות של אביו של דוד קוליץ חברים שלו ושל אחיו – הם באו לחזות באבי המשפחה מקיים את הבטחתו ארוכת השנים ומשנה את שם הסוכנות מ"ירושלם טורס" ל"ירושלים טורס".
מתוך הפרויקט "50 שנים 50 פנים" של מוזיאון מגדל דוד בירושלים. בימוי והפקה: משה אלפי.