יש המתייחסים אל ההלכה כאל אוסף פרטים שהתגבש במהלך הדורות בצורה של הוספת חומרות ואיסורים, בשל חששות וספיקות. דא עקא, כשלומדים את ההלכה לעומקה, מגלים שהיא מהווה לא רק דרך חיים והדרכה מעשית, היא גונזת בתוכה גם דרשה על המציאות. הפרטים הקטנים של ההלכה צומחים על רקע תפיסה רעיונית שלמה, ובאמצעות הפרטים הללו מתעצב אופיים של הזמנים המשתנים.
מהותם של ימי ספירת העומר יכולה להילמד באמצעות מדרשי האגדה ומאמרי החסידות, אך נקודת המוצא שלי ללמוד על ימי ספירת העומר תהיה דווקא הלכותיהם של הימים הללו.
בגמרא כבר נזכר שבימים שבין פסח לעצרת מתו תלמידי ר' עקיבא (יבמות סב, ב), אולם לא נגזרת מכך כל הוראה מעשית. אין בסוגיה הזו אף רמז לכך שהימים הפכו לימי אבל לאומי. בספרות הגאונים נמצא דיון בשאלת האפשרות להינשא בספירת העומר, ושם נפסק שאין להינשא בימים הללו משום האבל על תלמידי ר' עקיבא. על כן, לפי הגאונים אפשר לקדש אישה בימי הספירה מכיוון שעניין זה אינו כרוך בשמחה והילולה ורק לא לשאת אותה. בשולחן ערוך מובאים להלכה שלושה איסורים: איסור החיתון, איסור התספורת ואיסור נוסף על מלאכה מהשקיעה בימי הספירה (אורח-חיים, תצג).
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
לא רק אבלות
קובץ ההלכות הללו עשוי להיות נגזרת של הלכות אבלות. שכן האבל אסור בתספורת, במלאכה ובשמחה. אולם על האבל חלים איסורים נוספים שאינם נזכרים בהלכה כחלק מהלכות ספירת העומר. עיון במקורות מאוחרים מגלה כי ההלכות הללו מוסברות באמצעות טעם נוסף, השונה מהטעם שבדברי הגאונים. וכך כותב האבודרהם: "ועוד דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכת קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה" (דברים דומים אפשר למצוא בשיבולי הלקט ובערוך השולחן).
ההסבר הזה מאיר באור שונה את ימי הספירה. האיסורים החלים עליהם דומים לאיסורי שנת השמיטה, והם למעשה חיוב שביתה. החיוב לשבות מצביע על צביון אחר ושונה. לפיו מנהגי הספירה דומים בתכלית לא רק למנהגי אבלות אלא גם לימי חול המועד כזמן שמחה ושביתה. כשם שבחול המועד אין עושים מלאכה, אין מסתפרים ואין נושאים אישה משום שאין מערבים שמחה בשמחה, כך הדין בימי ספירת העומר. מנקודת מבט זו, ספירת העומר אינה רק מועד של אבלות, היא כעין תקופת "חול המועד פסח" המתמשך עד ליום טוב האחרון שלו: חג השבועות. ימים אלה מבטאים את הציפייה למתן תורה ואת החיבור הבּל-יינתק של חירות ועצמאות לאומית עם תרבות ואתוס ייחודיים הבאים לידי ביטוי במתן תורה. הנובע מההלכה ומשילוב המשמעויות העולה ממנה מחייב דיון על כוונון הלב בהתאמה.
דוגמה לכוונון כזה נוגעת לשאלה אם מותר לחדש בגד בספירת העומר. ואכן מצאנו מצד אחד את דברי ר' חיים פלאג'י שציין ש"מנהג טוב שלא לחדש מלבוש בימי העומר". עמדתו אינה יחידאית. ויש אף שהרחיבו את האיסור ואסרו ברכת שהחיינו גם על פרי חדש. ומהצד השני כותבים חלק מהפוסקים, כמו הרב בן ציון אבא שאול, ש"העיקר להלכה שאין צריך להיזהר מלברך ברכת שהחיינו בימי העומר, בין על בגד חדש ובין על פרי חדש". הוא נסמך בין השאר על כך שאיסור כזה לא נזכר בשולחן ערוך כלל. והוא מסיק: "ועל כן אין צריך להחמיר בזה, ואפשר לקנות ולתפור בגדים חדשים ולברך עליהם שהחיינו. וכן על פירות חדשים".
הכותבת מלמדת גמרא והלכה, דיקנית הסטודנטיות במכללת הרצוג.