כשיצאנו ממצרים היינו עם של עבדים שהולכים אחר מושיענו הכול יכול. תלויים בו באופן מוחלט, עשינו כדבריו והלכנו אחריו לאן שהוליך אותנו.
גם הילדים שלנו מגיעים לעולם חסרי אונים ותלויים בנו לחלוטין. התפקיד שלנו בשלב זה טוטאלי: לדאוג לכל צרכיו של התינוק. אנחנו מאכילים, מטפלים, מחליטים עבורם את כל ההחלטות, ולו אין שליטה על דבר בחייו. כשילדינו מסתכלים עלינו, אנחנו נראים להם כגיבורי-על: גדולים, חזקים, מבינים. היעילות והמהירות שבהן אנחנו עושים דברים נראות להם כמעשי נסים. אך ככל שאנו נראים להם גדולים, כך הם חשים לעומתנו את קטנותם. אמנם בתחילת חייהם הילדים תלויים בנו, אך כהורים אנחנו לא יכולים להישאר במקום של דמות מושיעה כל-יכולה, כי בכך אנו משאירים אותם קטנים ולא מסוגלים. התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לילד להפוך לריבון.
בערך בגיל שנתיים מתגלה אצל הילדים רצון עז להרגיש את עצמם נפרדים מאיתנו. המשפטים השגורים בגיל הזה הם "אני לבד!", "אתה לא מחליט עליי!". הרצון להחליט על עצמם, לבחור עבור עצמם, הוא ביטוי טבעי להיותם בני אדם בעלי יכולת בחירה. מול ההתפתחות של ילדינו, התפקיד שלנו מורכב: מצד אחד, עלינו להמשיך ולהוביל לכיוון הרצוי, להחליט החלטות מושכלות עבורם. ועם זאת, ככל שהם גדלים, עלינו להגדיל עוד ועוד את תחומי הבחירה שלהם, לאפשר להם יותר ויותר חירות, פחות ופחות לעשות עבורם ולתת להם להתנסות בעצמם. ההתנסות של הילדים בבחירה מסייעת להם להכיר את יכולותיהם ומצמיחה את תחושת הערך שלהם. מילות המפתח כאן הן "אפשר", "מותר". לדוגמה, בתחילת השנה אמרנו לשלושת ילדינו הגדולים (בני 7 עד 11): "מותר לכם להזמין חברים או ללכת לחברים בלי לבקש רשות, רק תודיעו לנו כדי שנדע". מאותו יום, מי שהייתה חסרה להם יוזמה בקשרים חברתיים התחילו להביא חברים הביתה וללכת לחברים.
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
תחושת חירות חדשה
העברת הבחירה לידיים שלהם כאילו מילאה אותם בדלק להתפתחות. כשנפתח בפניהם שדה שבו הם יכולים לבחור, הם רצו להתנסות בו. דוגמאות נוספות: אמרנו לשתי בנותינו (7 ו-10): "מותר לכן ללכת ברגל לבית הספר". עד אותו רגע הן איחרו כמעט בכל בוקר. מאז שאמרנו להן שהן לא תלויות בנו יותר, הן התחילו לתאם ביניהן את שעת היציאה והן יוצאות בזמן.
השנה אפשרתי לבני לנסוע באוטובוס מהעיר השכנה, כדי לחזור מהחוג שנמצא שם. לאחר תקופה שבה נסע בקו מסוים באופן קבוע, הוא התחיל להתנייד בכוחות עצמו כמעט לכל מקום. לילדים יש מוטיבציה טבעית להתקדם ולהיות עצמאיים. לפעמים כל מה שאנו צריכים הוא לאפשר. כשאנחנו סומכים עליהם ומאפשרים להם לבחור, אנחנו אומרים להם שאנו מאמינים שיש להם את הכוחות הדרושים למשימה. מה שאנחנו מאמינים בו, מבחינת הילדים זו האמת. ולכן המידה שאנו נאמין בהם תהיה המידה שבה הם יאמינו בעצמם. חפשו את התחומים שהילדים עדיין תלויים בכם ושניתן להעביר לרשותם. כמובן, הדריכו אותם וודאו שהם מודעים לכללי הבטיחות. לכל הורה יש את התחומים שבהם קשה לו לשחרר. התחילו "להתאמן" על התחומים שאתם כן מסוגלים לשחרר בהם, ומשם תמשיכו. לראות את הילדים מצליחים לעשות דבר חדש נותן גם לי תחושת חירות חדשה. גם אני מרגישה שהתפתחתי.