כשליוויתי את אחד מילדיי ליום הראשון בכיתה א' פגשתי שם את השכן עם בנו. תמהתי איך שכנתי, מורה במקצועה, לא היא המלווה את ילדה ביום חשוב זה בחייו. הוא השיב כי לא סביר שארבעים ילדים יישבו מושבתים בכיתה מפני שהיא צריכה להיות עם בנה, בשעה שאביו יכול להיות שם בדיוק באותה מידה. עם השנים התוודעתי ליותר ויותר משלחי יד שאינם מאפשרים לעוסק בהם פשוט לקום וללכת כדי להיות עם היקרים לו: בעלי מכולת ובעלי עסקים הקשורים באוכל יעבדו ערב חג עד הדקה האחרונה; שוטרים, חיילי קבע וכוחות הביטחון שומרים עלינו ביבשה, באוויר ובים; רופאים ואחיות שאינם יכולים לנטוש כך סתם משמרת; ועוד ועוד תחומים המעמידים את העוסקים בהם בדילמות בלתי פתירות שעה שהם נדרשים לבחון את נאמנותם למשפחתם או לעבודתם.
נראה לי כי הנחת היסוד שלך, ושל כולנו, צריכה להיות כי הנאמנות שלנו ושל בני זוגנו היא בראש ובראשונה לבית. אנו נושאים תפילה חרישית כי לא נעמוד במצבים שבהם נצטרך להוכיח זאת. תפילה זו נראית לכאורה לא הגיונית. הרי אם מעיינינו נתונים לבית, מדוע אנו כל כך חוששים להוכיח זאת? הסיבה לכך טמונה בהנחה הסבירה כי מקום העבודה של בעלך (כמו מקומות רבים נוספים) רוצה את נאמנותו המוחלטת. גם את דורשת (ובצדק) את נאמנותו המוחלטת ובתווך מתהלך אדם שבאמת איננו יודע איך לנהוג. הבקשה שיגיע הביתה לאלתר, מוצדקת ככל שתהיה, מעמידה אותו בסכנה. למעשה היא מעמידה את כולכם בסכנה. רמת הסובלנות שאת מעוניינת שמעסיקו של בעלך יפגין כלפי עזיבה ספונטנית איננה מובטחת לך. ייתכן מאוד שהדבר ייתפס כחוסר אחריות וכהתנהגות שהמערכת איננה יכולה לספוג. אולי לא מדובר בפיטורים מיידיים, אולם באובדן הערכה, בהפחתה במשכורת או בכל סנקציה שתביא איתה אי נעימות במקרה הטוב וחסרון כיס משמעותי במקרה הרע. אולי באותו רגע שאת מרגישה כל כך ברע, ושני ילדייך די אומללים, לא אכפת לך חסרון הכיס; אולם ברגעי שגרה ורגיעה קשה להניח כי לא אכפת לך לסכן, באופן כזה או אחר, את מקור הפרנסה העיקרי שלכם.
כשבן זוג עובד בעבודה המוגדרת "חשובה", כשידוע מראש שהוא אינו יכול לנטוש את משמרתו גם אם מדובר בעת חירום בבית, יש להיערך לכך מראש, למפות צרכים משוערים ולקבוע כללים. אין מקום לחשוב כי את יצוקה מברזל וכי תמיד תוכלי את לעמוד על משמרתך בבית. ככלל, מן הראוי כי בבית עם ילדים תהיה תוכנית מגירה לשעת חירום. את מי ניתן להזעיק ובמי אפשר להיעזר: בן משפחה שגר בקרבת מקום, שכנה טובה או מישהו שיבוא בתשלום. ההנחה שבן הזוג יכול להתייצב בכל זמן היא הנחה רומנטית שאיננה עומדת במבחן המציאות.
כבכל עניין זוגי, תיאום ציפיות מהווה מפתח לשלום בית גם במקרה דנן. מצב שאת מתארת הוא מצב שבנקל אפשר לדמיין אותו. מן הראוי שתחליטו יחד כיצד אתם מעוניינים להתמודד עם מצבים כאלה, לכשחלילה יתעוררו. בני זוג המפרגנים זה לזה, החפצים איש בטובת רעהו, ישכילו להבין זה ללבו של זה ולהתנהל באופן שמכיר בצרכים ההדדיים. נראה כי לו היו הדברים מדוברים מראש, לו עניין הנאמנות, באופן כללי, לא היה מהווה סלע מחלוקת ביניכם, סביר להניח כי היית פנויה לדאוג לרווחתך ולרווחת ילדייך ופחות להעמיד אותו במבחן נאמנות שנידון מראש לכישלון.
ומילה אחת לאישך ולשכמותו: יש דרכים נוספות להראות נאמנות ואכפתיות מלבד הופעה מיידית על מפתן הבית. קודם כל, להביע צער על כך שאינך שם, לקחת אחריות ולחפש מקור עזרה שיהיה שם במקומך. וגם להגיע הביתה עם פרחים, כמובן.