לפני שאתחיל, אני מקדים ומבקש מהנשים שקוראות את הטקסט הזה: קראו בבקשה עד הסוף, אל תתעצבנו באמצע, וכשתסיימו חשבו על זה קצת. אני רוצה בטובתכן. כותב לכן גבר דתי, גרוש, בורגני, אבא לכמה ילדים. אני לא רוצה לכתוב על הקשיים של הגברים במהלך הגירושין, אני רוצה לכתוב כרגע על הקשיים שלכן, יותר נכון על הבעיות שנראה לי שאתן חוות. כשהתחלתי את הליך הגירושין, נדמה היה לי שעולמי חרב עליי. כשהבטתי מהצד על הגרושה שלי, נראה היה לי שהיא לא עוברת אותו תהליך, או אם לדייק מעט לא נראה היה שאנחנו חולקים אותן חרדות. מעבר לחרדה שלי לגבי היכולת לצאת ממצב כלכלי קשה מאוד ולשלם מזונות גבוהים (וזהו, לא כותב על זה יותר) פחדתי מאוד מעתיד זוגי. האם תהיה לי בכלל זוגיות משמעותית נוספת במהלך חיי? כל החיים שלי גדלתי במסגרות דתיות, וכמקובל במגזר גם התחתנתי די צעיר. האינטראקציה עם בנות המין השני לא הייתה לי פשוטה. מעבר לדאגה לילדים ולמצב הכלכלי, זה היה "הדבר הגדול הבא".
אני גרוש כבר כמה שנים ורבות מחברותיי הן גרושות. כשאני מדבר איתן על העניין הזה אני מתרשם שהן לא חלקו אותה חרדה מהיעדר זוגיות בחיים שלאחר הגירושין. חלקן מספרות לי שהן היו בטוחות שהן עוברות מנישואים גרועים יותר או פחות לזוגיות חדשה ומבטיחה. כל מה שאני כותב כאן לא מדבר על מי שחוותה אלימות, השפלה או ניצול – שאז ברור שצריך היה לברוח ויפה שעה אחת קודם, אלא על נשים שלא היה להן כל כך נורא אבל הן חשבו שאולי בחוץ יותר טוב, יש גברים מתחשבים יותר ונעימים יותר ולא יודע מה יותר. פשוט יותר.
בחורינו המצוינים זה לא מה שהיה
איפה הם הבחורים ההם?
כשמסיימים להתגרש ומגיעים לעולם האמיתי מגלים שהכללים השתנו. באתרי ההיכרויות ובקבוצות הפייסבוק של גרושים וגרושות דתיים יש בערך שלוש נשים על כל גבר (היכן נעלמו עוד שני גברים גרושים שאמורים להימצא שם אריתמטית? בחור שחור? במשולש ברמודה? אף אחד לא יודע). והחיים, אתם יודעים, הם עניין של היצע וביקוש. כמו שבעל דירת שני חדרים בדרום תל אביב משכיר אותה ל-20 מבקשי עבודה כדי למקסם את הרווח, כך גם בחורינו המצוינים מחלקים את עצמם בכל מיני חלוקות משונות כדי לעמוד בביקוש... הם "ממקבלים" את עצמם: יוצאים עם כמה במקביל. הם אוהבים להתאהב, אז הם מתחילים את הקשר, ובשנייה שהאש מתייצבת הם בורחים. כן כן, משתמשים וזורקים. ואלה עוד הבחורים שטורחים ומחפשים דרך אתרי ההיכרויות כדי להשלות את עצמם שהם אנשים רציניים, על אלה שמסתובבים בחוץ אני בכלל לא מדבר. כשאני יצאתי לשוק הבשר הזה הייתי המום, כי בשוק כמו בשוק – כשהסחורה במשורה המחיר עולה, ובחורינו המצוינים הם סחורה אלף אלף. והם למדו את המשחק וקופצים מפרח לפרח ואין מה למהר. רובם כבר עשו שלושה, ארבעה, חמישה או שישה ילדים, כך שאין להם ממש רצון במשפחה חדשה עם כל הנלווים שלה. רובם בוגרי החינוך הדתי וישיבות ההסדר ומיצו בגלגול קודם את איסורי הנגיעה למיניהם, אז הם נורא נהנים סוף סוף לשבור אותם. רובם עסוקים בעצמם ולאחר כוויית הגירושין למדו בעיקר לקדש את ה"אני" שלהם, ליהנות מהחופש שלהם, ולא משנה את מי מקריבים על מזבח החיים החדשים האלה. אולי כי הם לא ממש חדשים – הם מתפללים באותו בית כנסת, חובשים אותה כיפה ומשתייכים לאותו מגזר – רק מבפנים משהו השתנה. ואתן, גרושות יקרות, אתן משלמות את המחיר האמיתי של שיכרון החושים, הכוח והאלוהות הזה. אתן צמאות לאהבה, מאמינות בתיקון וחסידות של שלמות התא המשפחתי. ותמימות. כל כך תמימות.
גרושה דתית ממוצעת עושה ג'גלינג לא ייאמן בין גידול הילדים, פרנסת המשפחה, שמירת השבת והחגים ושימור המשפחה כחלק מהקהילה הדתית, כל זאת בצד חיפוש אחר הגבר החדש שלה. גרוש דתי זורק לאוויר כדורים עם שמות של בנות שהכיר לאחרונה ומתלבט מה לעשות בהן עכשיו.
לכאורה מצבי מצוין, אז למה לי לטרוח להעלות את זה על כתב, למה למשוך אש? אז ככה: יש לי בנות. אם אראה אותן בכזאת שפלות יהיה לי קשה להתמודד עם זה. נשים גרושות הן אימהות, אחיות. איך פתאום הן הפכו למשהו שאפשר לנצל אותו, להתעלל בו, "למקבל" אותו... זה החינוך שקיבלנו? כך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו? לא יודע, לי קשה עם זה. כדאי לנו להיות טיפה יותר בני אדם, לא?
ועכשיו תחשבו מחדש, נשים יקרות. יש מצבים שמצריכים גירושין ויש שלא. מי שסובלת שתעזוב (מי שסובל גם), אבל אם אתן מדמות בנפשכן שבחוץ הכול נוצץ, עצרו רגע כדי לחשוב.