חשבתם שהקיץ רק מתחיל לרתוח? סצנת התרבות היהודית כבר רותחת ומבעבעת מכל הכיוונים – במוזיקה, בתיאטרון, באמנות פלסטית, במחול, בהפקות קולנוע ובסוגי יצירה נוספים. הלגיטימיות ההולכת וגוברת לעסוק באמנות בקרב המגזר והחיבור העמוק שנוצר בשנים האחרונות בין התרבות היהודית לישראליות הולידו עולם יצירה חדש, מעודכן, חד ורענן שמדבר אל קהלים רחבים.
טעימה מכל זה תקבלו השבוע בפסטיבל "להבדיל" – פסטיבל רב-תחומי המציג תרבות יהודית חדשה ויוצרים חדשים בחלקם, במפגש בין המקור שממנו הם מגיעים ובין המקום שבו הם חיים.
הפסטיבל הוקם במטרה לתת במה לאמנים בתחום התרבות היהודית-ישראלית, שרובם הגדול מתקשים לבטא את האמנות שלהם במיינסטרים מבחינת גבולות הלכתיים או אולי סתם כי הקרקע עוד לא מספיק פורייה כדי לעכל אותם.
במוצ"ש הקרוב, 20 במאי, יתקיים ערב פואטרי סלאם ("הטחת שירה" בתרגום חופשי), בשם "מרביצים תורה". זהו מופע ספוקן וורד יהודי – קול חדש מהתקופה האחרונה שתופס תאוצה ואהדה בקרב חתך רחב של האוכלוסייה. הפסטיבל נוצר על ידי מרכז ברודט לתרבות יהודית בתל אביב ועולה השנה בפעם השנייה.
הערב עצמו מורכב מחמשת אמני הספוקן וורד הכי חמים בסצנה (שסיכמנו שהיא גם ככה רותחת)
בקטעים חדשים העוסקים בחוויית הזהות היהודית שלהם, כל אחד ממקומו המגוון והשונה:
צביה מרגליות – מוותיקות הסצנה. כותבת, מחזאית, משוררת פרפורמרית ואמנית ספוקן וורד. מרגליות זכתה מספר רב של פעמים בתחרות "פואטרי סלאם ישראל", והיא מופיעה בכל רחבי הארץ עם מופע הספוקן וורד "מילים נטו". היא גם זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם לשנת 2015, אלופת הארץ בתחרות הפואטרי סלאם לשנת 2012, משתתפת בתכנית "היום שהיה" בערוץ 10, מורת דרך מוסמכת ומתעסקת עם מחזאות היסטורית. בת 34, אימא לשלושה עם כיסוי ראש.
פדרו גראס – מייסד הפואטרי סלאם, הלוא הוא עמית אולמן. שחקן ומוזיקאי, חבר בלהקת "המופע של ויקטור ג'קסון" והיוצר של "העיר הזאת" – מחזמר ההיפ הופ הבלשי המצליח – ושל שלל פרויקטים אחרים על קו התפר שבין ספוקן וורד, ראפ ומשחק. הוציא אלבום ראשון בשם "חצי סוגריים" ממש עכשיו. מגיע מבית חילוני.
רואי רביצקי – בן 29, ירושלמי, מנהל היוזמה הדתית לשלום, כותב ומלמד, בוגר ישיבת מעלה גלבוע.
יונתן קונדה – שחקן, משורר וחבר להקת סיסטם עאלי. הוציא ספר שירים – "יהפוך הסדק אורו", מעביר סדנאות כתיבה ברחבי הארץ לנוער וצעירים. במקור מרמת השרון.
נעמה לופו – אמנית ספוקן וורד ויוצרת, עולה במופע ספוקן וורד מוזיקלי מקורי במועדון האזור ב-6 ביוני, מגיעה מבית דתי.
בין חזרה לחזרה, תפסתי אותם לשיחה קצרה על מעלליהם היהודיים בעולם הזה.
מה יש באמנות הזאת שמאפשרת לכם להביא לידי ביטוי רעיונות יהודיים?
מרגליות: " זוהי אמנות שמאפשרת להביא רעיונות. זה פורמט דמוקרטי במהותו שהרבה אנשים יכולים להתבטא שם, פלטפורמה נוחה לדוסים כי היא ורבלית ולא פיזית. סוג של דבר תורה".
רביצקי: "חלק מהאתגר הוא שילוב משלבים לשוניים שספגתי ממקורות יהודיים ואני עושה איתם את מה שהנפש שלי מביאה. לפעמים אלו רעיונות דתיים ולפעמים אחרים. כמו שכל דבר שעובר עליי עובר את מסננת חיי הדתיים, כך גם כל דבר שעובר עליי עובר את מסננת הכתיבה שלי".
לופו: "אני משתמשת באמנות כדי להביע את עצמי ואני הרבה יותר מגוונת מהמילה 'דתייה'. מעסיקות אותי הזהות הנשית שלי, ההוויה שלי בעולם וזהות באופן כללי. הדתיות שלי היא משהו מאוד פרטי".
קונדה: "בעיניי, זה רעיון עתיק מאוד שתמיד היה במסורת שלנו ותמיד מתחדש – הקשר בין קהל לקהילה. השורש של קהילה זה קהל ולהפך. אני כותב מתוך ועבור קהילה, קהל. זה משפיע לטובה, מזכך, מעמיק ומחדד את היצירה. זו במה של מדרש. הקהל והקהילה הם חלק בלתי נפרד ממה שנאמר".
אולמן: "מה שהכי יהודי בהתכוונות שלי זה היחס למילים והפירוק שלהן. היחס למילה ולשפה מאוד מהותי ביהדות. במילה יש קדושה".
האם יש משהו בעולם היהודי שפתח בכם את היכולת והתשוקה לאמנות מסוג כזה?
מרגליות: "נולדתי עם התשוקה לאמנות וכתיבה, כמו שנולדתי עם נטייה לנזלות. הקטע היהודי זה מה שיש בי וזה מה שיוצא החוצה. למדתי משחק, אני אוהבת ומאמינה בבמה ורוצה להיות רלוונטית לכולם ולא להופיע רק מול נשים או להיות מוגבלת מבחינה פיזית. מצאתי בספוקן וורד פינה שמתאימה לי בול – זה ז'אנר שמתאים לדוסים. אני מנסה לשמור על שני הקצוות – הקצה הרלוונטי והקצה הפנימי".
רביצקי: "בסוף הסיפור הוא לא אם אנחנו שומרים מצוות או לא, אלא ההיכרות האינטימית עם רבדים שונים של השפה היהודית, ואת זה קיבלתי מהחינוך הדתי".
קונדה: "הקשר הבלתי נפרד של שירה וקהילה. 'לך ענו שירה בשמחה רבה' – זה מעיד על כך שזה חלק משיחת חיים, תשתית ואבני פינה לשיחות מהחיים שלך".
לופו: "ביהדות כפי שאני למדתי אותה, שואלים שאלות ויש חופש בחירה. ואני שואלת שואלות וכנראה ששאילת השאלות שלי מוצאת את דרכה לאמנות שלי. זה מתיישב עם הז'אנר הזה – אמנות של הטחת שירה. אני מרגישה את היהדות בכל נים ונים בישות שלי. אני מכלול של דברים. אין ספק שהשילוב בין השיר הפנימי שלי בבית הדתי לשיר החיצוני בחוץ החילוני שגדלתי בו עיצב מאוד את העולם שלי".
אולמן: "אני תמיד מחפש את המהות בתוך המילה ובתוך הצליל שלה".
האם האמנות שלכם מכוונת לכל גוני הציבור?
מרגליות: "בהחלט, זה מה שמעניין אותי וחשוב לי. רוב הקהל שלי חילוני. הדתיים גילו אותי לאחרונה. מבחינת גילים, מופעי הפואטרי סלאם מכוונים בערך לבני 30-20 אבל המופע המקורי שלי מתאים גם למבוגרים יותר. הופעתי גם בפני פנסיונרים. אני רוצה לגעת בכולם. זה לא פשוט להיות פשוט – להיות קומוניקטיבי לכולם ועדיין לשמור על כנות, עומק ונאמנות פנימית. אני אוהבת לפלרטט עם שירה ועם פופ".
רביצקי: "כמו שאני לא חי רק עם דתיים, גם המילים שלי לא מכוונות רק לדתיים. זה אתגר".
קונדה: "ברור. הנמען הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. הכתובת הזו היא ההבנה של כל שיר לפני שהוא נכתב".
לופו: "אני מאמינה שאם אני מרגישה משהו אז כנראה שיש עוד אנשים שמרגישים ככה. החוויות שאנחנו חווים, הרגשות, עד כמה שיהיו אישיים הם גם מאוד אוניברסליים. אני כותבת על עצמי ועל החברה שלנו. אני לא מגדרת את האמנות שלי ואני אשמח לגעת בכמה שיותר אנשים".
אולמן: "כן. אני לא מרגיש שאני מדבר למגזר מסוים. אני מדבר על דברים אישיים אבל אנושיים ואוניברסליים, כאלה שלא קשורים לעדה, מין או דת".
חמשת החברים השונים מאוד זה מזה טוענים שמקורות ההשראה שלהם נעים מהמשפחה הקרובה שאיתם הם מבלים רוב הזמן, דרך שירה וסיפורת עברית כמו רבקה מרים, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, זלדה, יהודה עמיחי ושלמה גרוניך, קולגות מהתחום כמו מאיה זקס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי ועד בוב דילן, סול ויליאם וגיל סקוט הרון.
אז מה זה בעצם ספוקן וורד יהודי? החבר'ה האלה יבררו זאת במוצ"ש.