בערב שקדם לרצח הנורא שטלטל את המדינה והעולם כולו, הלל אריאל הי"ד רקדה במופע מחול בירושלים עם להקת הבנות בה השתתפה ולמדה במשך 5 שנים.
הריקוד היה עולמה של הלל והתנועה הייתה חלק משמעותי שעיצב את אישיותה, אותה מתארים מכריה ומשפחתה כשקטה אך עוצמתית.
במסגרת סיבוב ההופעות הייתה אמורה אריאל, רק בת 13, להופיע גם בערב שלמחרת עם הלהקה, אך הפיגוע הרצחני כשמחבל חדר לביתם בקריית ארבע ורצח אותה בשנתה, גדע באיבו את חייה, ואיתו את החלום לרקוד.
את מרכז המחול "הריקוד" בו למדה הלל הקימה לפני 17 שנה אסתר מירום, (35), תושבת גני טל ובוגרת החוג לתנועה ומחול במכון וינגייט כשהאידיאה המנחה אותה היא שמחול הוא כלי שמשנה חיים.
אחרי שחוותה אובדן בחייה הפרטיים הרגישה מירום כי המחול היווה עבורה כלי מרפא שעזר לה להתמודד עם הקושי והחליטה להקים מרכז העצמה נשי שייתן מענה לבנות ולנשים בתחום הריקוד לילדות מגיל 3 ומעלה.
את הסטודיו הראשון פתחה בקרית ארבע, ואחריו נפתחו עוד שלושה: בירושלים, בגבעת שמואל ובנחל שורק, עם שיטה ייחודית שפיתחה ללימוד מחול לילדות ולנערות, כשהיא מאמינה שלכל ילדה ולכל אישה יש את הזכות לרקוד.
"בריקוד יש הכול," אומרת מירום. "יש שם גמישות, מסגרת, יצירתיות, שחרור – כל קשת הדברים שאדם צריך כדי לממש את עצמו הכי טוב גם אם לאו דווקא יהיה רקדן."
חברות הלהקה שלמדו יחד עם הלל הפכו למשפחה במהלך העבודה המשותפת, מה שהפך את ההתמודדות עם האובדן של חברתן לכאב עצום ולהרגשת יתמות של ממש.
"עברנו יחד שנה לא פשוטה," מודה מירום, "נותרתי עם קבוצה שמנסה להתמודד עם חברה טובה שנרצחה יום אחד בצורה אכזרית וחלק מהרצון שעלה היה להנציח ולנצח.
"בגלל שהרצח הזה נעשה רק כי הלל הייתה יהודייה והדבר המשמעותי שעשתה היה ריקוד, את המחול הזה שניסו לגדוע - לא נגדע וננציח אותו על ידי קריאה לנשים מכל הארץ ומכל המגזרים להשתתף במופע מחול, שירקדו את הלל."
הרעיון העומד מאחוריו הוא שהמופע יהיה גשר לנשים מכל המגזרים ומכל רחבי הארץ, על ידי מחול שזו שפה בין- לאומית, נטולת פוליטיקה והגדרות, זאת במטרה לאחד ולקרב וליצור חיים ותנועה כתשובה לטרור.
מירום מסבירה לי את הדברים בלהט ובהתרגשות, ונראה כי בוער בה הרצון להגשים את הפרויקט לזכרה של תלמידתה האהובה.
בלי תמיכה ממשלתית
אחרי שהגתה את הרעיון להרים את המופע לזכרה של הלל, ניסתה לקבל סיוע מגורמים שונים. היא פנתה למשרד התרבות לקבלת תמיכה במהלך כל השנה האחרונה ולא קיבלה מענה, כך גם מול משרד החינוך. כשפגשה את השר בנט בהלווייתה של הלל וניסתה לרתום אותו לרעיון הראשוני הוא הבטיח להיות לעזר, אך מאז לא שמעה ממנו ולא ממשרדו.
כיוון שהמופע יתקיים בירושלים ולכבודה ניסתה מירום לפנות לשר לענייני ירושלים השר זאב אלקין ובמקביל לעיריית ירושלים, אך נתקלה שוב ושוב בחומה בצורה.
"המחול מציל את הבנות האלה", היא אומרת בכאב, "הן בנות 14 עד 16 מהקבוצה של הלל שיכלו ליפול לרחוב והמסגרת הזאת של התנועה והביחד מאפשרות להן לאחות אט אט את השברים כי הן ממש נפגעות טרור, כמו רבים מתושבי קריית ארבע. המופע הזה נותן המון לבנות - אם זה ביטחון עצמי, חשיפה, ונתינת מקום לכאב על חברתן, ומאפשר משהו שכמעט פורץ דרך בציבור הדתי, מחול נשי ומקצועי שבנוסף יכול לרפא".
אין לה הסבר מדוע אף גוף לא מסייע להרמת המופע הזה, אולי כי היא לא גוף גדול וממומן; אולי כי קריית ארבע פריפריאלית שאינה מקבלת תקציבים שמנים גם בתחומי תרבות נוספים, בכל מקרה, היא נאלצה לקחת על עצמה לחלוטין את המשימה, מבלי סיוע או גב כלכלי מאחוריה.
אסתר החליטה להעביר את המושכות לידי הקהל הישראלי ופתחה פרויקט של מימון המונים בו היא נותנת את האפשרות להיות חלק מהפרויקט על ידי קניית כרטיס למופע ולהיות שותפים יחד בזיכרון של הלל בשפת המחול.
השאיפה לעתיד, היא מגלה, היא להרים מופע שנתי ולהקים קבוצת מחול לבנות נפגעות טרור או בנות למשפחות נפגעות טרור.
להנציח את הלל בחיים
משפחתה של הלל מעריכה מאוד את עבודתה של מירום ואת ההתגייסות שלה למען ההנצחה של ביתם.
"הלל רקדה מגיל 9," אומרת רינה אריאל, אמה של הלל, "ואנחנו רוצים להנציח אותה בחיים ולא רק במוות. הריקוד הוא לא רק חוויה, אלא הוא נותן לבנות הרבה מעבר; שייכות, עבודה על דימוי הגוף, חיזוקים, וזה ערכים מדהימים. מבחינתנו המופע הזה הוא דבר משמעותי וגדול."
רינה מספרת כי שתי אחיותיה הקטנות של הלל, בנות 5 ו9 לומדות גם הן מחול והופיעו ביום השנה העברי שלה, אותו ציינו שבוע קודם בכ"ד בסיון על ידי ריקודים עם נשות קרית ארבע, ויופיעו גם כן במופע הגדול המיועד.
המופע נקרא "הללי ציון" ויעלה ב28.06, יומיים לפני יום השנה בתאריך הלועזי ויתקיים בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו שמאחדת תחתיה את כל המגזרים, העדות, והסגנונות ובסימן 50 שנה לשחרור ירושלים.
ניתן לרכוש כרטיסים למופע, להיות שותפים בזכרון של אריאל ולרקוד לזכרה את ריקוד החיים בלחיצה כאן.