הורים
תאונת מנוף - מנוף מרוסק על מכונית כסופה תקריב (צילום: עמי קאופמן)
צילום: עמי קאופמן

קרוב להפליא ורועש להחריד

ה-13 בפברואר התחיל כמו יום רגיל בחיים של עמי קאופמן. אבל בשעה 16:07, כשהחנה את האוטו מתחת לבית לפני שהוציא את הילדה מהמושב האחורי, מנוף בנייה במשקל 50 טון קרס על המכונית. הרבה דברים מטורפים קרו ביום הזה – למשל העובדה שהמנוף הרס גם את הרכב השני של המשפחה, שחנה במקום אחר – אבל מה שבאמת אי אפשר לדמיין הוא הרגע שבו עמי צרח את שמה של בתו, ולא באה תשובה

עמי קאופמן | מגזין mako | פורסם 11:17 09.03.17 

שנה גודל אות

מאז ה-13 בפברואר אני חושב הרבה על דקות. על שניות.

15:56: אמה, בת תשע, יוצאת משיעור דרמה.

"היי פרח, איך היה היום?"

"בסדר", היא אומרת בחיוך מבויש.

"יאללה, בואי לאוטו".

16:04: אנחנו נוסעים על הטיילת של בת ים לבית שלנו בדרום העיר. נסיעה קצרה, בת ים לא גדולה במיוחד. אבל היא צפופה וזה מרגיש כאילו בונים בכל פינה. בחלקים הדרומיים של העיר נדמה שיש יותר מנופים מעצים.

אנחנו מתקרבים לדרום הטיילת, שבו נבנים המלונות החדשים. בין שלדי המגדלים אני מצליח לראות פה ושם את חוף הים. ענת דוידוב פותחת את תוכניתה ברדיו 103, "איפה הכסף", עם מונולוג עצבני: "תגידו שאנחנו מנדנדים לכם, לא אכפת לנו. הנה אנחנו אומרים את זה בפעם המי יודע כמה. חייהם של פועלי הבניין והמנופאים באתרי הבנייה לא שווים כלום".

17 פקחים על 13,500 אתרי בניין? באמת? איזה ביזיון, אני מצקצק לעצמי.

16:07: אני נכנס למתחם מגדלי הדירות שבו אנחנו גרים ומתחיל לחפש חניה. נוסע לאט. הנה חניה מעולה, ממש קרובה לבניין, אבל אני מוותר. שתי המכוניות בצדדים חונות קרוב מדי לקו הלבן. אני אוהב שיש לי מקום לפתוח את הדלת לרווחה. ממשיך בנסיעה איטית והנה, מצאתי את הספוט המתאים. מחנה את הרכב.

זה הרגע שבו הכל השתנה.

16:08: נדמה לי שאני רואה בזווית עין ימין איזשהו צל. אני מפנה את הראש טיפה ימינה ורעש אדיר מתחיל לפצח את האזניים. השמשה הקדמית מתרסקת מול עיניי, הופכת לרסיסים קטנים ונראה כאילו היא ממש מתקרבת אליי, עוד שנייה נוגעת בי. הצד הימני של הרכב מתחיל להימעך ממשהו. הכל קורה תוך שנייה או שתיים, אבל אני מרגיש כאילו המעיכה הזאת נמשכת לנצח. ואני מתחיל לצעוק: "אמה!!!!!!!!".

הרעש לא פוסק. רעש של מעיכה, זכוכית נשברת, הצעקות שלי.

"אמה!!!!!".

המעיכה סוף סוף נפסקת. אני מנסה להשתחרר מהחגורה ולא מצליח. אני מסתכל אחורה ולא רואה אותה. חשוך מאוד. הכל נורא נורא חשוך. בעצם אין אוטו איפה שהיא ישבה. הכל מעוך.

אני חייב למצוא אותה.

תאונת מנוף - פתח דלת מכונית פנימי (צילום: עמי קאופמן)
אני מרגיש כאילו המעיכה נמשכת לנצח, ואני מתחיל לצעוק
|
צילום: עמי קאופמן

***

בבית החולים סיפרה לי אשתי קארן שגם האוטו השני שלנו הלך.

"מה? את צוחקת עליי".

"לא. הלך האוטו השני".

"לא יכול להיות. האוטו השני היה בחניון התת-קרקעי. באזור אחר בכלל".

"אני יודעת. הבלוקים של המנוף חדרו את התקרה ונפלו על האוטו השני. הוא גמור".

הקשבתי לה מתוך מסך של דמעות. עכשיו, זה לא שאני טיפוס נורא חומרני. הדמעות לא באו בגלל שהיה לי עצוב על המכונית. פשוט הכה בי שמתוך מאות המכוניות בחניון התת-קרקעי, חניון שמשרת שלושה מגדלים עם כמעט 100 דירות בכל בניין, שתי מכוניות נהרסו כשהמנוף הזה קרס - ואחת מהן הייתה שלנו. לא יכולתי אפילו להתחיל לעכל את הבשורה המטורפת הזאת. כאילו, וואט דה פאק? מה הסיכוי שזה יתפוס שתי מכוניות של אותה משפחה שאפילו לא חנו קרוב אחת לשנייה? מישהו שם מנסה להגיד לי משהו?

נשארנו לילה אחד בבית חולים, להשגחה. למחרת התחילו להגיע צוותי תקשורת. זה מוזר במיוחד בשבילי, כאיש תקשורת כמעט 20 שנה: לא דמיינתי את עצמי בחלוק בית חולים, שקיות מתחת לעיניים, אומר את שתי המלים המפורסמות האלה, "שלום, רפי".

קארן ואני החלטנו שאתראיין, כי כעסנו. כי פתאום הביזיון באתרי הבנייה פגע בנו אישית, בדמות מנוף של חברת "נתיבים ומבנים" שנכון לרגע זה לא ברור למה קרס בכלל, וראינו הזדמנות לתת כתף למאבק חשוב. להביע סולידריות. אבל כל המראיינים התמקדו בדרמה. אז סיפקתי להם את הדרמה, אבל בסוף דאגתי תמיד להכניס להם תזכורת קטנה לבעיה האמיתית. ככה זה היה אצל כל המראיינים. זה כאילו שהם שוכחים, לא מעוניינים בסיבה המרכזית לכל הדבר הזה. לא מבינים שהדרמה שלי והבכי שלי לא יסיימו את זה. טוב, מה נהייתי תמים כל כך? ברור שהם מבינים.

24 שעות אחרי שנפלו עלינו 50 טונות השתחררנו מבית החולים ונסענו הביתה. המנוף עדיין שכב על הרכב וכל האזור היה מגודר. גם כדי למנוע מאנשים ליפול לתוך החניון התת-קרקעי, אבל גם כדי למנוע גניבות מהרכבים שנפגעו. לא שזה עזר, כי מישהו בכל זאת גנב לי את הטלפון מהאוטו כששכבתי בבית החולים. הם גם לקחו את שני כיכרות הלחם שהיו על המושב שליד הנהג.

עמי קאופמן, נפצע עם בתו מקריסת העגורן בבת ים (צילום: חדשות 2)
אף פעם לא דמיינתי את עצמי ככה. עמי קאופמן בבית החולים
|
צילום: חדשות 2

16:09

"אמה!!! אמה!!!!! אמה!!!!!". אלוהים, רק שתגיד משהו!

היא עדיין לא עונה. אני מתחיל לחשוב שהיא מתה. היא נהרגה. ואני לא מצליח לפתוח את הדלת שלי.

אני לא מפסיק לצעוק את שמה ולשאוג שאגות פחד. יוצאים ממני קולות שלא הכרתי, לא שמעתי מעולם. אני משעין את הכיסא לאחור, מצליח להשתחרר מהחגורה ואיכשהו הדלת שלי נפתחת. אני יוצא החוצה והכל ברזלים. אני עומד ורואה שיש לי מנוף על הרכב. מנוף. על הרכב. אין מצב שאני מגיע לצד הימני איפה שאמה ישבה, המנוף מעך את כל החלק הזה וגם ככה חוסם אותי מקדימה ומאחורה של האוטו. אני מטפס מעל ברזלים ומנסה לפתוח את דלת שמאל האחורית. צועק את שמה ועדיין כלום. למה היא לא עונה??? ואז אני מצליח לפתוח את הדלת סוף סוף.

היא שם, בחושך, שכובה על המושב האחורי. היא מסתכלת עליי עם העיניים הכי גדולות שראיתי בחיי. לא ראיתי פחד כזה, שפשוט זועק לה מתוך העיניים. לא אשכח את המבט הזה. בחיים".

***

מסרים הגיעו דרך הוואטסאפ, הפייסבוק, אפילו בשיחות טלפון רגילות פה ושם. זה קטע, המדיה החברתית במצב הזה. תפסתי את עצמי חושב מדי פעם ש"הופה, הנה מקרה שיגרום לך להוריד קצת בכמויות של הפייסבוק. זהו, עכשיו הכל ייכנס לך לפרספקטיבה ותראה שהשעות שאתה מבזבז שם זה ביזיון". הצחקתם אותי. אבל בניגוד לספירה השנתית של מספר המאחלים ביומולדת, הרשתות ממש עזרו. כמות מטורפת של תמיכה, של אהבה, של הצעות לעזרה, של המלצות למטפלים בפוסט טראומה. כל מסר היה כמו עוד יד מושטת אלינו לעבור את החרא הזה.

רק מה לעשות שלפעמים גם ברשתות עצמן יש חרא. קיבלתי הרבה תגובות לפוסטים שהעליתי עם תמונות של מה שקרה למזדה - אני מסתכל על התמונות האלו כל יום ועדיין עוברת בי צמרמורת, אין לי מושג איך יצאנו מזה - אבל תגובה אחת, מאישה שאני לא מכיר, זעזעה אותי במיוחד. היא גם גרמה לי לבכות, כמו כל דבר בתקופה הזאת: בכיתי כשהייתי לבד במיון, מחכה בדריכות לעדכונים מקארן על מצבה של אמה ומתחיל לפחד שמשהו ממש רע קרה לה וזה באשמתי. ובכיתי כשמנהל המחלקה אמר לי שמדהים שיצאתי מזה וסיפר על דיילת ששרדה התרסקות מטוס וכל הרופאים מתו מצחוק. בכיתי כשמסרתי עדות לשוטר שדווקא ניסה להרגיע אותי. ובכיתי גם שבועות אחר כך, כשהשאלה הכי מוזרה בעולם הופיעה בדף שלי.

היא: "איך לא ראיתם שהמנוף עומד ליפול?".

אני: "?".

היא: "ישבתם ברכב ולא שמתם לב שהוא עומד ליפול עליכם?".

אני: "את רצינית?".

היא: "או שזו הטרלה פייסבוקית שנועדה לסחוט לייקים?".

לפחות החבר'ה בפייסבוק קרעו את הטרולית הזאת לגזרים. ודרך הפייסבוק יצא לי גם להכיר את מובילי המאבק נגד שערוריית הבטיחות באתרי הבנייה. רועי ויינשטיין (דובר ארגון מפעילי עגורן צריח בישראל), ראובן שמעון (יושב ראש הפורום למניעת תאונות עבודה) והדס תגרי (מי שהקימה את הקואליציה למאבק בתאונות בניין). גיבורים שנאבקים כל יום כדי להפסיק את ההרג.

סליחה, זה לא הרג. זה רצח. 17 מפקחים על 13,500 אתרי בנייה זה רצח.

תאונת מנוף - מכונית כחולה מרוסקת תקריב (צילום: עמי קאופמן)
המכונית השנייה של המשפחה שנהרסה. מה הסיכוי שזה יקרה?
|
צילום: עמי קאופמן

אם יש משהו ששיגע אותי מאז שחזרתי הביתה מבית החולים, זה לראות את אתר הבנייה הזה מחוץ לחלון שלי כל יום. העבודות בו התחדשו כמה ימים אחרי. אין לי מושג איך עבודות נמשכות באתר בנייה שכמעט הרג ארבעה אנשים לפני שחקירת המשטרה הסתיימה בעניין. אבל היי, יש דירות עם לובי מפואר וחדר כושר שחייבים למכור בזמן. אז את המסקנות נסיק אחר כך, נכון?

אפילו כשפועלים פינו את המנוף שקרס מגגות המכוניות, שלושה ימים אחרי הקריסה, לא ראיתי שום מסקנות. עובדים בלילה, ראות מוגבלת, עבודה מסוכנת מאוד בהרמת מנוף במשקל 50 טון ממכוניות מעוכות ורק עובד אחד עם קסדה ואפוד זוהר. אחד! הסתכלתי על הגברים שעמדו מתחת למנוף שנקשר בשרשראות ברזל למנוף הנייד שהובא להרים אותו, ודפק לי הלב מרוב פחד.

16:10

"אבא?".

"אמה! אמה! בואי, תביאי לי ידיים!".

בינינו יש עוד כמה ברזלים. אני מתמתח לעברה מעליהם, כמה שאני יכול. היא מושיטה ידיים, די רחוקה ממני אבל אני מושך בכל הכוח שיש לי ושולף אותה מהרכב.

זהו, אני מחזיק אותה חזק. מחבק הכי צמוד שאני יכול.

"את בסדר?? אמה את בסדר???".

היא לא עונה לי. אני מטפס מעל כמה ברזלים ביחד איתה ושם אותה שניה על הרגליים. אני חייב לראות שהיא מצליחה לעמוד. נראה כאילו כן, אבל אני לא בטוח. אני חייב להתרחק עוד, חייב לעוף משם מהר. אני מתחיל לרוץ איתה לכיוון הבניין. פתאום אני רואה דם עליה, על החולצה שלה. זה מטפטף מלמעלה. זה ממני. אני מעביר יד על הראש שלי ועל הפנים, מסתכל על היד - הכל מלא דם. מרגיש שאני אוטוטו מאבד הכרה, אז אני נשכב איתה על הרצפה ומתחיל לצעוק לעזרה".

***

הגדירו אותי "פצוע קל". זה נכון: רק כמה שריטות וכאבי גב שאני מקווה שלא יתפתחו למשהו חמור. אבל מה זה אומר להיות פצוע קל או נפגע טראומה? לא יודע. יש אנשים שאומרים לי שזה יכול להתפרץ מאוחר יותר - בעוד חודש, חודשיים, אפילו בעוד כמה שנים. בינתיים זה מסתכם בלילות עם מעט שינה, סיוטים פה ושם, ושמתי לב שאני בהחלט מודע יותר כשאני עובר ליד אתר בנייה ורואה מנוף. פעם אחת תפסתי את עצמי ממש נותן גז באוטו כדי לחלוף מהר יותר על פני אתר בנייה שנראה לי חשוד. לא יודע אם זה יעבור מתישהו. יש לי איזשהו חשש כזה שאהיה פצוע קל לנצח. 

אולי זה קשור לטראומה ואולי לזה שכבר כמה שנים אני מגדיר את עצמי אגנוסטיקן, כשמנוף גומר לי את שתי המכוניות - כשאני והבת שלי נמצאים באחת מהן - אני בהחלט מוכן לומר את ברכת הגומל. שבועיים אחרי שיצאנו מהרכב ההרוס שמתי על עצמי את הטלית של חמי והתיישבתי מול ארון הקודש. בהיתי בו דקות ארוכות וחלפו לי אלף מחשבות בראש, שאלות קיומיות קלישאתיות, פלאשים מרגעי המעיכה, העיניים של אמה. בין המחשבות זזתי על הכיסא ללא הפסק. שבוע וחצי אחרי התאונה וכאבי הגב לא רק שלא פסקו - הם גברו. גם העייפות. אני לא ישן בלילה. שעות עם עיניים פקוחות לרווחה, בוהות בתקרה. פשוט ישבתי שם בבית הכנסת וחשבתי על האלימות של כל הדבר הזה.

תאונת מנוף - מנוף מרוסק על מכונית אפורה ומשאית - מבט מלמעלה (צילום: עמי קאופמן)
קריסת המנוף. ישבתי בבית הכנסת וחשבתי על האלימות של כל הדבר הזה
|
צילום: עמי קאופמן

הרשלנות הזאת, כמה היא אלימה. ממש אלימות פיזית שהופנתה כלפיי, כלפי בתי. היא יכולה להיות מופנית נגד כל אחד מאתנו. היא ודאי מופנית נגד מנופאים ופועלי בניין. 48 הרוגים ב-2016. תשעה הרוגים בזמן כתיבת שורות אלה ב-2017 שבקושי התחילה. אלפי אנשים בדרגות פציעה שונות. לפי כתבת הרווחה של "הארץ", לי ירון, מספר ההרוגים בענף הבנייה בישראל גבוה פי שניים מהממוצע במדינות אירופיות ובארה"ב. ירון פרסמה לאחרונה כי בעקבות לחץ קבלנים, בוטל הטלת קנסות על ליקוי בטיחות באתרי בנייה. הממשלה טוענת שהיא רוצה "להפחית רגולציה מיותרת". יש לי הצעה לממשלה: אולי תתחילו עם פאקינג רגולציה כלשהי? מינימלית?

16:16

"אנשים מתחילים להגיע ומטפלים באמה. הם מכריחים אותי לשכב על הגב. אני אומר להם לקרוא לאשתי שתרד למטה. היא כבר בדרך, כי היא שמעה את המנוף נופל. מאוחר יותר היא תספר לי שהיא אפילו שמעה את צעקות של המנופאי בעודו צונח בתוך הקבינה שלו לאדמה. נס שגם הוא רק נפצע. כשקארן הסתכלה מחלון חדר השינה שלנו, היא ראתה אותי מוציא את אמה מהרכב וטסה למטה.

היא מגיעה ומנסה להרגיע את שנינו. אני אומר לה לעזוב אותי, רק אמה. טפלי רק באמה. אני מנסה להרים את הראש ולא נותנים לי. "אני חייב לראות אותה!", אבל מחזיקים אותי בכוח.

קארן מרגיעה אותי שהיא בסדר, אבל אמה עדיין לא מדברת. ופתאום אני שומע אותה שואגת. יבבת בכי אדירה. הכל מתפרץ לה עכשיו. וזה חודר בי כל כך עמוק, אחד הדברים הכי כואבים שהרגשתי. תשע שנים שאני מכיר את הבכי של אמה, אבל שום בכי לא הפחיד אותי כמו הבכי הזה".

***

כשהתראיינתי אצל אורלי וגיא בתוכנית הבוקר, גיא שאל אותי אם אני הולך להשתנות. "תמיד שומעים את הסיפורים האלה על אנשים שנפל עליהם פסנתר ואז הכל משתנה. עליך נפל פסנתר! מה זה עושה לך?". אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל יום ועדיין ברור לי שאני לא מקדיש לזה מספיק מחשבה. "הנה, אתה מבזבז עוד הזדמנות. נפל עליך פאקינג מנוף, איזה עוד תירוץ אתה צריך? יש פוש חזק יותר מזה לצאת ולטרוף את החיים שעוד נשארו לך?".

אולי אין, אבל בינתיים אני טורף רק בירוקרטיה. שמאים לשני רכבים, ביטול ביטוחים, גרירה פעמיים, עוד תקשורת, עוד פעם מוקד לילה כי אמה נפלה על הברך בזמן שאמרתי "הגומל" וצריך להוציא לה נוזלים עם מזרק. שבוע אחר כך עוד מוקד לילה כי ליה נקעה את הרגל כשהלכנו לראות תורמוסים, ובעצם כל מה שאנחנו פאקינג רוצים זה כמה ימים בלי לראות רופאים. כמה אנשים אפילו הציעו לנו לבדוק אם רובצת עלינו קללה ולפעול להסרתה.

המחשבות והבכי לא פסקו והתחלתי לחפש פסיכולוג, מישהו שיוכל לטפל בי ובאמה. מישהו שיוכל לעזור לקארן, שראתה את הכל מלמעלה ומאז משקיעה מאמצים אדירים להחזיק את הראשים של כולנו מעל למים, ולליה הקטנה שלא ממש מבינה אבל מרגישה שמשהו לא בסדר. מצאתי מישהו שמתמחה ב-EMDR, שיטה שאמורה להועיל בטיפול בפוסט טראומה. שלחתי לו מייל עם הסיפור שלנו והוא ביקש שאתקשר אליו למחרת בבוקר.

עמי קאופמן משקפי שמש (צילום: באדיבות המצולם)
הטראומה יכולה להתפרץ בעוד חודש, חודשיים, אפילו שנים. הכותב בימים טובים יותר
|
צילום: באדיבות המצולם

פסיכולוג: "אז איך אתה בעצם? מה אתה חווה בימים האחרונים?"

אני: "הרבה כעס. הרבה שאלות על היקום. אני לא ישן טוב. בוכה מדי פעם, בלי סיבה ממש. המון דאגה לאמה".

בעיקר דאגה לאמה. הכי אינטנסיבית היא הייתה בבית החולים, כשנפרדנו למשהו כמו 12 שעות - אני למיון רגיל והיא לילדים. רגע שצרוב בראש: קארן נתנה לה את הטלפון כדי שתתקשר אליי, לטלפון של אבא שלי שהיה לידי.

"אבא?".

"אמה? מה שלומך, פרח? איך את מרגישה?".

"אני בסדר. אבא?".

"כן, פרח?".

"תודה שהצלת אותי". ועוד פעם דמעות.

כשחזרנו הביתה היא לא רצתה לדבר על האירוע. אולי זה מובן, אולי זה טוב, לנו לא היה מושג. אבל כולם המליצו לנו לטפל בעניין הזה מהר. "היא מדחיקה משהו, זה יתפרץ אחר כך", אמרו לנו. פעם אחת קארן הצליחה לחדור אליה קצת ולשאול למה היא לא רוצה לדבר. אמה אמרה שהיא לא רוצה להיזכר בפרצוף של אבא עם כל הדם.

בכלל, נראה שאמה לא זוכרת את הדקות הראשונות של האירוע, עד הדקות לפני שנכנסים לאמבולנס. זה מתחבר לי עם הזמן שהיא לא ענתה לי כששאלתי אותה אם היא בסדר. עד הרגע שהיא שחררה הכל בבכי האדיר שלה. בבכי היא התעוררה. משם היא זוכרת.

בבית משהו השתנה בינינו. היא נראית ביישנית מולי. החיבוק שלה רפה, לא דובי כמו פעם. כשאני במצב רוח טוב, אני מייחס את זה לדאגה הכנה של אמה שלא רוצה להכאיב לי או להחמיר את פציעת הגב שלי. כשאני במצב רוח רע, אני מייחס את זה לכך שככל הנראה היא כבר לא סומכת עליי. אני לא האבא הזה שאמור לספק לה ביטחון בכל רגע, בכל שנייה.

אבל עם הזמן החיבוקים חוזרים למה שהיו, ואמה מספקת לנו רגע אדיר של אושר ברסיטל לפסנתר שהתאמנה אליו חודשים. היא ניגנה יצירה של באך ושני שירים מ"צלילי המוזיקה": "דברים שמשמחים אותי" ו"משהו טוב". וכל הזמן אני וקארן מסתכלים עליה לא רק בגאווה, אלא בתדהמה מוחלטת שהילדה הזאת כמעט ולא היתה כאן לפני שבועיים.

כשסיפרתי הכל לפסיכולוג הוא אמר לי אחלה משפט: "זה בסדר, עמי. אתה נשמע כמו מישהו שנפל עליו מנוף".

מישהו שנפל עליו מנוף. אין לי מושג איך יוצאים מזה, אבל אין לי ספק שנצא מזה.

רמז לזה אני קיבלתי בדיוק שבוע לאחר המקרה, כשהלכתי לאסוף את אמה. החניתי את האוטו כמעט באותו מקום. לא יקרה כלום כי מה הסיכויים, נכון? רק שפתאום אני כבר לא ממש מאמין בסיכויים, אז בכל זאת, טיפה רעדתי. אבל כשכיביתי את המנוע והסתכלתי אחורה, ראיתי את אמה מחייכת אלי.

תאונת מנוף - פיר בכביש/מדרכה , בצד כלי רכב הרוסים (צילום: עמי קאופמן)
זאת לא הולכת להיות הקריסה האחרונה. וזה לא הרג, אלא רצח
|
צילום: עמי קאופמן

16:20

הבנאדם שמחזיק לי את הראש שואל אותי: "שלך המאזדה?".

"כן, שלי".

"וואו וואו, אלוהים אוהב אותך אחי. אוהב אותך!".

מכניסים אותנו לאמבולנס. קארן יושבת מקדימה, אמה ואני על אלונקות מאחורה. אני לא רואה אותה כי שמו לי צווארון.

"אמה, את בסדר? תביאי לי יד".

היא נותנת לי יד ואני מחזיק אותה חזק בזמן שהאמבולנס משתולל בסיבובים. שנינו מחליקים על הקרשים ששמו תחתינו. אני מכיר את הדרך, הוא עלה על האיילון ועוד מעט יגיע לוולפסון.

"עוד מעט נגיע, פרח שלי. יהיה בסדר".

והדמעות לא מפסיקות לי.

עמי קאופמן, 43, היה ראש דסק חדשות בעיתון "הארץ" וב"כלכליסט". כיום הוא מגיש את התוכנית The Spin  Room  בערוץ i24news