השבוע פרסמתי פוסט בפייסבוק, אחרי ביקור עצוב בסופר: "עצוב לי כשעומד אדם מבוגר בתור לקופה ולא נותנים לו לעקוף. הידעתם שמעל גיל 80 לאדם יש זכות שלא לעמוד בתור? אז לא נורא אם ניתן גם לזה שהוא 'רק' בן 75. יום אחד גם אנחנו נהיה בגילם..."
כל הרעיון היה להגיד משהו על היכולת של כל אחד מאתנו לעשות שינוי לטובה בעזרת טיפונת תשומת לב ומודעות, ולצערי קיבלתי בעיקר תגובות אגוצנטריות. הרגשתי שכל אחד לקח את הכתוב למקום של החוויה האישית שלו, ומתייחס לכאב שלו, לקושי שלו, ולרצון שייראו גם אותו. ואני? אני רק רציתי שיסתכלו לרגע על אלה שכבר אין להם את הכוח להילחם עבור עצמם. חשבתי על אותו זוג זקן ורועד, שבקושי עמד על הרגליים, ושאף אחד מכל האנשים שעמדו בקופה עם עגלות עמוסות לא נתן להם לעקוף. עזבו - לא נתנו. זה אפילו לא נראה שהמחשבה חלפה להם בראש. זה ביאס אותי.
הייתי בהריון שלוש פעמים. כשהייתי בהריון - אף אחת לא חשבה לתת לי לעקוף אותה בתור לשירותים או לתת לי לעקוף בתור לקופה אפילו שבקושי עמדתי על הרגליים. ולא תגידו שהייתה לי בטן שלא ראו. היה לי ריבוי מי שפיר, ובטן שלא ניתן היה לפספס. אז למה לא נתנו לי לעקוף? לא יודעת למה. אבל זה הכעיס אותי ממש. אני החלטתי עם עצמי שאני אחנך אחרת. כמו שחינכו אותי. ואני זוכרת היטב את האחת. רק אחת בכל שלושת ההריונות שלי, שהציעה לי לעקוף אותה בתור. וזה היה כבר לפני כמה שנים טובות, אבל את המחווה שלה אני עדיין זוכרת. תראו כמה זה משמעותי.
זה לא הדור, זה החינוך
אז אתם מבינים שזה לא הדור, כי גם הוא מאותו דור. אבל המסר עבר אליו וחלחל כי היה לי מספיק חשוב לשוחח אתו לא פעם על כבוד למבוגר ולאשה בהריון, וזה לא נגמר רק בדיבורים, אלא הוא ראה אותי קמה בעצמי, ומבקשת מילדיי לקום כדי לאפשר למישהו אחר לשבת. וכשילדיי שאלו למה, הסברתי להם שהם עדיין מסוגלים לעמוד ולו כבר קשה. וזה בסדר להציע את מקומך גם אם המישהו אמר "לא, תודה" בסוף ויתר. העיקר שאתה היית בסדר. והוא ראה אותי מציעה לאדם קשיש להיכנס לפניי בתור לקופה בסופר, וגם עושה את זה בחיוך ולא כאילו מישהו יושב לי על הצוואר.
לשמחתי היום הוא מגיע מיוזמתו ומספר לי בגאווה על הדברים הטובים שהוא עושה למען אנשים שהוא בכלל לא מכיר, וזה ממלא אותו ואותי גאווה. אז בואו, אני לא איזה הורה מושלם, וגם לי יש הרבה במה להשתפר ותמיד יהיה עוד על מה לעבוד, אבל אני חושבת שלהעביר את המסר של כבוד ועזרה לחלש, זה חלק מתפקידנו המשמעותיים כהורים.
כמובן שיש השפעות חברתיות ואופי אישי של כל ילד שישפיעו, אבל הם פחות משפיעים כשיש דוגמה חיה בבית. ברור שתמיד יהיו אנשים שיש להם בעיות כאלה ואחרות שאנחנו לא יכולים לראות, וגם להם קשה לעמוד ולכן הם לא יציעו את התור או יקומו למען אחר. גם לי עצמי הייתה תקופה ארוכה שהייתי על סף שיתוק, והתקשיתי לעמוד אפילו חמש דקות ברצף. בסדר. אבל אני מדברת על משהו הרבה יותר גדול, כי מכל האנשים שעומדים בתור לקופה- רק הגיוני שלפחות רובם לא סובלים ממשהו שלא מאפשר להם לתת למישהו שסובל לעקוף.
"אני בחיים לא אתכופף בשביל מישהו אחר"
אני עדיין זוכרת את ההלם שלי. כי באמת שלא הבנתי למה בעצם לא? זה עולה לנו בכסף? בבריאות? לא היינו רוצים שינהגו בנו באותה צורה? שאלתי את עצמי איזה מין חינוך היא קיבלה, וחשוב מזה - איזה מן חינוך היא תעביר לדור הבא?
כי זה לא רק אנחנו ההורים. זו גם המדינה. אם בכל מדינה אירופאית בה ביקרתי, המדינה דאגה שבכל אוטובוס, רכבת או כלי תחבורה אחר יהיה איזור מיוחד ומסומן, המיועד לאנשים קשישים, נכים, נשים בהריון או לאנשים עם ילדים קטנים - הרי שכאן במדינה לא נותנים להם זכות קדימה בהגדרה. כלומר זה או שגידלו אתכם לכבד אחרים או שלא. גם החוק שאומר שאנשים מעל גיל 80 לא צריכים לחכות בתור הוא חוק שכמעט איש לא מכיר, ואני כלל לא בטוחה שכבר עבר בכנסת. וגם כשיאושר - כנראה שלא מספיק אנשים ידעו עליו. החלק העצוב בכל העניין, הוא שאנחנו צריכים חוק בשביל לעשות את הדבר הכי אנושי שאמור להיות לנו כל כך טבעי: "והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך"- אנחנו הרי לומדים על זה כבר בבית הספר היסודי.
יש כל כך הרבה חוקים שאמורים להיות, וכל כך הרבה שכבר קיימים, ושבאים להגן על החלש, אבל כמעט אף אחד לא יודע מהם. למשל, הידעתם שלילדים עם צרכים מיוחדים כמו אוטיזם או תסמונת דאון מותר להיכנס לרופא בלי להמתין בתור? גם לקופה בסופר מותר להם לא לחכות בתור, אבל אני רואה איך אף אחד לא יודע, כי הם מקבלים פרצופים כועסים מאחרים שמחכים בתור לפניהם, וגם ולמרות שהם מראים תעודה מיוחדת שמאפשרת זאת - עדיין אף אחד לא מקבל את זה, וזה עצוב. כי לא רק שהם מתמודדים עם קושי כל חייהם, ואף אחד לא היה רוצה להתחלף איתם, אלא שההתמודדות שלהם לא נגמרת בקושי היום יומי בגידול הילד, אלא מועצמת כשהם כל היום נתונים לכעסים ונזיפות של אנשים שלא מבינים למה לעזאזל הם חושבים שמותר להם לעקוף.
אל תגידו שאתם לא יודעים
אחד הסיפורים שהשאירו עלי חותם היה, כשאדם קופצני מעצבים בא למעדניה בסופר, וביקש לקבל משהו במשקל. הסתכלתי עליו והבנתי שמשהו שם מסמן שהוא לא אדם "נורמלי" מן השורה. מבט אחד הספיק. לא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק הבעיה אתו, אבל ראיתי שהיא קיימת. עוד רגע היה התור שלי, והאדם ניגש בעצבים וביקש מהזבנית לקבל את מה שביקש, והוסיף ואמר שזה צריך להיות בדיוק במשקל הנכון והמדויק, אבל בדיוק, כי הוא לא יכול שזה יהיה אחרת. והיא אמרה לו שיחכה לתורו. הוא ענה בעצבים שהוא לא צריך לחכות בתור ושיש לו תעודה, והיא בכלל לא ידעה מה זו התעודה הזו, וכעסה עליו ולא רצתה לאפשר לו לעקוף. אמרתי לעצמי שעוד לפני הכל- קודם כל לא יכול להיות מצב בו עובד שנותן שרות לאנשים, לא מיודע על הדברים האלה, כמו תעודת נכות, ולא יכול להיות שנותן שרות, שרואה שאדם מתנהג לא רגיל- יתחיל לנסות לחנך אותו, כלומר גם אני חושבת שלא צריך לאפשר לכל אחד לעשות את מה שבא לו מתי שבא לו, ובכל זאת - אם זה אדם שסתם לא יודע לשלוט בעצמו וחושב שהכול מגיע לו- למה לקחת סיכון? גם אם הוא סתם יתפוצץ ויתפרץ? זה באמת שווה את זה? אבל זו סתם הערת ביניים.
אז נכון שאני לא יכולה לחנך את כולם, ואני גם לא מתיימרת. זה גם לא מתפקידי, וזה לא מתפקידי לנזוף פה במי שקורא ולא פינה את מקומו לקשיש או לאשה בהריון מתקדם, אבל אני כן יכולה להעלות למודעות, כדי שלא תגידו שלא ידעתם, וכדי שתחשבו רגע שהילדים שלכם מתבוננים בכם ולומדים, ואם תקומו באוטובוס לקשיש או לאשה בהריון, או למישהו שעומד עם תינוק על הידיים, ותסבירו לילדים שלכם עד כמה זה חשוב- תסמכו עליהם שהם יפנימו, ויהפכו להיות אנשים מתחשבים שרואים את האחר ולא רק את עצמם, ואז לאט לאט העולם יהפוך להיות רק טיפה יותר טוב.
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת