הנה משהו שאתם לא יודעים עליי: בכל פעם שאמא כותבת בפייסבוק על הקושי שלה, ועל ההתלבטויות האם לתת רטלין לילד או לוותר - נצבט לי הלב, וכל שאני יכולה לראות לנגד עיניי הם הורים מתוסכלים, מערכת חינוכית מותשת, וילד אומלל שתקוע באמצע. ובכל פעם עולה אותו דיון מחדש: האם לסמם את הילד או לא?

כולם כבר יודעים, או לפחות כך מספרים לנו, שרטלין הוא סם, ואם זה מה שמספרים, הרי שאני אמא רעה שכן כבר שנים שאני מסממת את הילד שלי. מסממת? זה נשמע אפילו לי עצמי ממש רע. אתם מבינים? אני אמא לילד היפר אקטיבי עם הפרעות קשב וריכוז, שלוקח כדורים למיניהם מכיתה א', ושנים חשב שהוא דפוק, כי הוא הילד היחיד בעולם שצריך אותם, כי משהו לא בסדר איתו.

אין סוג שלא ניסינו

כשאני אומרת רטלינים למיניהם, אני מתכוונת שאין כמעט סוג שלא ניסינו, לרבות הזמנות מיוחדות מחו"ל בתשלומים בלתי הגיוניים בעליל. למה? כי מי שנכנס לעולם הכדורים, סופו שיעבור בין סוגים רבים של תרופות בניסיון להתאים את התרופה האחת, זו שתפיק את התועלת הרצויה, ויחד עם זאת לא תגרום לילד עוול.
אלה שאומרים על רטלין שהוא סם לא היו אצלי בבית. סם הוא דבר ממכר, והילד שלי מוכן, דווקא, בקלות רבה לוותר על התענוג שבבליעת הסם הזה. אני יכולה לומר במילים עדינות, שהוא לא ממש שש להיות תחת השפעתו, ושאי אפשר לומר שהוא גורם לו להרגיש טוב במיוחד. אם כך, למה בכל זאת אני מתעקשת שלפחות בימי הלימודים הוא יבלע אותו?

כאמא צעירה חוויתי את הבן שלי מתקשה. מתקשה לשבת ללמוד, מתקשה שלא לפטפט ולהפריע, מתקשה ליצור קשר עם חברים, מתקשה לווסת את התגובות שלו, מתקשה להקשיב למורה, מתקשה לכתוב ולהעתיק מהלוח, מתקשה לא לגעת במה שאסור, ועוד הרבה מתקשה כאלה ואחרים. קשה לראות את הילד מתקשה, כי בסופו של דבר הוא הסובל העיקר. אז הוא רב עם ילדים, וחטף הרבה מכות (כי היה עדין, שלא כמו הרבה היפרים אחרים שדווקא מרביצים), ובכתה א', כשהמורה הפנתה את תשומת לבי למה שידעתי בתוך תוכי כבר מגיל שנה וחודשיים, לא נותרה לי הרבה ברירה.

הלכנו לאבחון, שתוצאותיו היו כבר ברורות. היה קשה לקבל את רוע הגזירה, ולפני שניגשנו לרטלין, החלטנו לנסות דברים אחרים. כך מצאנו את עצמנו באינספור נסיונות והסעות, והוצאת כספים שבדיעבד היו מיותרים. ניסינו ריפוי בעיסוק, תרפיות למיניהן, הוראה מתקנת אצל כמה וכמה מורות, ולבסוף הבנו שזה לא הולך בצורה הטבעית והמקובלת, והתחלנו לתת לו רטלין. בהתחלה חצי כדור ואז כדור. והוא השפיע ולא השפיע, כלומר השפיע. ועוד איך השפיע עליו רע מאוד, כי הוא הפך לזומבי עם עיניים אדומות, קטן, צנום וחיוור, שאכן לא זז בשיעורים, ולא הפריע הן למורה והן לחבריו לספסל הלימודים, ובנוסף התיאבון, שגם ככה לא היה משהו, חוסל סופית, ואם הרטלין עשה לו כאבי ראש וכאבי בטן, הרי שחוסר התאבון הוביל גם לחוסר יכולת לשתות, מה שהגביר עוד יותר את כאבי הראש והתשישות. אבל התופעה הכי נוראית שהרטלין עשה לו היו התפרצויות הבכי חסר האונים שהוא חווה עם הריבאונד, כלומר כשהכדור הפסיק להשפיע.

תרופה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
האם "לסמם" את הילד או לא?|צילום: אימג'בנק / Thinkstock
היה לי ילד דכאוני. הילד השמח והקופצני והחייכן הפך לגוש רזה של דיכאון. ואם נשים את הסבל שלו בצד, הרי שאיזו תחושת אשמה היתה לי כשלא ידעתי, כאם, איך לעזור לו. כלומר, איזו מן אמא לא יודעת מה לעשות כשהילד שלה מתפרק לה בידיים? זה הרי התפקיד שלי, והילד שלי מצפה שאדע מה לעשות...

הייתי אמא לילד ראשון, חסרת כלים להתמודדות עם הבטן הרכה שלי, שלו. הילד שלי חזר הביתה יום יום כשלולית דמעות, ונמרח על המיטה בבכי קורע לב. ויחד עם שלו, גם הלב שלי נקרע. אז היו ימים שוויתרנו לו ולא הכרחנו אותו לקחת, אבל באותם ימים הוא היה חוזר בוכה, כי ילדים החטיפו לו מכות. כלומר אלה שלא יכלו להכיל את הפטפטת שלו, כי הם עצמם עם הפרעות קשב משולבות בבעיות התנהגות, ולצד זה הוא חזר בלי שידע כלל מה נלמד בכיתה, עם מחברות ריקות, ופערים עצומים להשלים. אז הייתי יושבת איתו בבית שלוש שעות כל יום אחרי הלימודים. לא חברים ולא גינה. רק להשלים, להשלים, להשלים. וכשהבנו שאין סיכוי שזה ימשיך כך, כי פשוט לא נשארו לי ולו חיים, וכל האינטראקציה בבית הפכה מתוחה - המורות הפחיתו לו את הכמות יחסית לשאר הכיתה. אבל אפילו את המעט שנתנו לו הוא לא היה מסוגל לשבת להשלים. באמת לא היה מסוגל. הוא פשוט התקשה, אבל אני חשבתי שאיזו מן אמא אהיה אם לא אשב עם הילד שלי, והוא יפגר אחרי כולם בקריאה, כתיבה וחשבון?

לקח לנו "רק" תשע שנים למצוא את התרופה הטובה

 

מלאת רגשי אשם ודילמות הפכפכות, הלכתי להדרכות הורים, שלא נתנו לי שום תשובות (אולי אני צריכה להגיד להם תודה, כי הן הבהירו לי שזה לא מה שהורים צריכים, ובעקיפין סייעו לי למצוא את הדרך שלי כמדריכת הורים, אבל את זה אני יודעת בדיעבד). החיים הפכו למאבק חיצוני, וגם בתוכי פנימה התחוללה מלחמה. לתת או לא לתת רטלין? התשובה לכך נותרה עמומה. שנים חלפו, בהן הילד שלי ניסה עוד ועוד דרכים ותרופות, ועבר מבי"ס רגיל לבי"ס יותר מכיל, ולא מזמן, כלומר לפני כשלושה חודשים, כשהוא כבר גדול, מצאנו סוף סוף את התרופה שמתאימה לו (לקח לנו "רק" תשע שנים למצוא), והוא כבר לא סובל ממנה כל כך, ויודע את יתרונותיה,ומבין שבזכותה הוא מסוגל לשבת בכיתה בשקט ולא להתפזר, אבל הוא עדיין מעדיף להיות בלי. אולי כי הוא זוכר את מה שהיה לפני, ואולי כי הוא אוהב להיות הוא כמו שהוא באמת - נער עליז, חייכן, ולא מווסת (אם כי את החלק הזה הוא היה רוצה להצליח לווסת, כי הוא כבר מבין את ההשלכות הסביבתיות והחברתיות). הוא יודע שבלי הרטלין הוא לא יהיה מסוגל ללמוד. יותר מזה? אין מורה שלא מרגיש את ההבדל, וברגע שכף רגלו חוצה את דלת הכניסה אני יכולה לדעת ממבט חטוף קצרצר אם הוא לקח בבוקר או לא. כל כך שקוף. 

ילד עצוב (צילום: Suzanne Tucker, Shutterstock)
היה חוזר בוכה, כי ילדים החטיפו לו מכות|צילום: Suzanne Tucker, Shutterstock

אז לתת או לא לתת רטלין?

- אם הילד שלי לא מצליח להתגבר על עצמו, ולא מצליח להתרכז בלימודים, ונכנס לפינות עם ילדים אחרים, רק כי יש איזה חומר במח שלא משתחרר כמו שצריך, ותרופה יכולה לעזור לו - אז שאתן או שלא אתן?
- ואם הילד שלי לא מתנהג כמו עצמו, ולא שמח וצוהל כהרגלו, אבל הוא לגמרי יודע מה נלמד בכיתה, והמחברות שלו כתובות בצורה מסודרת, והוא לא רב עם ילדים - אז שאתן או לא?
- ואם אחליט שלא לתת לילד שלי רטלין – האם המשמעות היא שאני מוותרת לו או שאולי אני דווקא מוותרת עליו?

אתם יודעים מה? כניראה שיש נושאים שישארו במחלוקת לנצח. אולי כי אין פה שחור ולבן.

אני יכולה לספר לכם, שלאור כל מה שעברנו עם הילד סביב הנושא, קיוויתי שהוא גם יהיה היחיד שיסבול מהקושי, אבל החיים מזמנים לנו הפתעות ולמידות, ולאחרונה הבנתי, שהוא לא היחיד שסובל מהיפר אקטיביות והפרעות קשב במשפחה. אבל בינתיים אני בוחרת שלא לעשות עם זה שום דבר, ולא לתת רטלין. למה? כי אני יודעת שרטלין הוא לא דבר פשוט להמון ילדים. חוויתי את זה ממקור ראשון.

יחד עם זאת, ואולי למזלי, כיום אני מגיעה לא רק עם כובע של אמא מנוסה, אלא גם עם שני כובעים נוספים שמסייעים לי לקבל החלטות. כובע הגננת וכובע מדריכת ההורים.

בכובע הגננת, חוויתי ילדים רבים, שהיה להם קשה מאוד להתכוונן אל דרישות המערכת לשבת, ושלהם הייתי צריכה להתאים את הסביבה הלימודית, גם אם זה אמר לרקוד איתם יותר את הנושאים הלימודיים או להוציא אותם לפרוק אנרגיות בחצר. אבל זה בגן. בבית ספר סטנדרטי זה ממש לא מתאפשר. אז או שמוצאים מסגרת כמו בית ספר דמוקרטי, בו הילדים חופשיים יותר, או שמשאירים בבית ספר רגיל אבל נותנים רטלין אם לא רוצים שהילד יסבול.

אמא מנשקת ילד (צילום: Beth Swanson, Shutterstock)
הייתי אמא לילד ראשון, חסרת כלים להתמודדות עם הבטן הרכה שלי|צילום: Beth Swanson, Shutterstock
בכובע מדריכת ההורים אני מבינה מאוד את התסכולים שחווים ההורים, כי זה מאוד לא פשוט לגלות שהילד שלך "חורג מקווי הנורמה", או שהוא "בעל צרכים מיוחדים", או שהמורה צועקת עליו כשהוא זז כי קשה לו שלא לזוז, רק כי גם היא עצמה מאותגרת קשב, והוא מוציא אותה מריכוז בתזוזותיו. אלה מצבים מורכבים, ולא תמיד פתירים. אז אם הילד שלך מסוגל לקלוט חומר לימודי תוך כדי תנועה, והוא מצליח להשלים פערים לימודיים (ולעיתים אף להצטיין), והבעיה היחידה שלו היא שהוא זז, או שאם לילד שלכם אין בעיות חברתיות, והוא מוקף חברים, ולא סובל מהצקות- אז אל תתנו לו רטלין. אבל אם הילד שלכם הוא הסובל העיקרי, וקשה לו להתמודד עם אתגרי הלימודים, ויש לו בעיית כישורים חברתיים, והוא רב עם ילדים- אז כואב לי רק מהמחשבה על מה שהילד שלכם עובר, ועל הדימוי העצמי שנמוך שהוא עלול לצאת איתו מחיי ביה"ס. במקרה כזה בהחלט כדאי לשקול ברצינות לתת לו כדור.

אני חייבת להסכים עם האמירות, שהאצבע קלה מאוד על ההדק היום, כלומר קיימת תחושה שכל ילד שנכנס לאבחון יוצא זכאי לרטלין, ונדמה שאוטוטו המורות עצמן יחסכו זמן ואבחונים להורים וירשמו את המרשם כשילד מפריע. גם אותן אפשר להבין. 40 ילדים בכיתה עם אקוסטיקה נוראית, ולא מעט ילדים מתוכם באמת מאותגרי קשב, חלקם תוססים מאוד, חלקם מרביצים מאוד, ולעיתים זה מרגיש יותר כמו שדה קרב מאשר כמקום להשכיל בו.

והילד שלכם? בתוך כל סבך האבחונים קיים אבחון שהכרחי לעשות לפני שהילד מקבל רטלין. קוראים לזה אבחון רגשי. מכיוון שלעתים מה שנדמה כהפרעת קשב הוא בכלל קושי רגשי של הילד או קושי בוויסות תחושתי, או שניהם גם יחד, וזה דומה מאוד מאוד ל- ADHD, כך שלא כדאי לותר עליו. ההבדל הוא שאם הילד שלכם ייקח רטלין בלי שהוא באמת זקוק לו (כלומר הבעיה היא בכלל רגשית) - זה לא יעשה את העבודה, נקודה. אבל אם הוא זקוק לו באמת- זה יעשה אותו יותר רגוע ופנוי ללמידה.

ואיך יודעים אם התרופה מתאימה?
תאמינו לי שלא תוכלו לפספס. אם היא לא תתאים - אתם כבר תדעו. הילד שלכם פשוט לא ירגיש טוב, וגם הציונים שלו לא ישתפרו, וכניראה שתרגישו שזה לא שווה את זה.

ומה אם הוא מרגיש בסדר ולא מפריע בכיתה, אבל לא משתפר בלימודים?
במקרה כזה כדאי שתדעו שרטלין לסוגיו לא גורם לשיפור בלימודים. הוא רק מאפשר לילד את הבסיס, ואת השקט, ואת הרגעת הצפת הרעשים, כדי שהוא יוכל להיות פנוי ללמידה. הרבה ילדים סובלים לצד הפרעות הקשב מדיסלקציות למיניהן, ומקשיים אובייקטיביים, וזקוקים לתמיכה מחוץ לכתלי ביה"ס בנוסף ללקיחת הרטלין (זכותכם לדרוש סיוע גם על חשבון השיעורים בביה"ס). זה תהליך מתמשך, וכדאי שתתחילו לפתח סבלנות, אבל בעיקר כדאי שתאהבו את הילד שלכם גם לא מושלם, כי אף אחד מאיתנו לא, והערך העצמי שלו, והתפיסה שלו את עצמו כמסוגל תלויה הרבה בכם, ובבחירת המילים שלכם כשאתם מדברים אליו. ואל תחשבו שהוא מתעצל, כי הוא לא. הוא פשוט מתקשה. מתקשה להתמודד עם מה שדורש ממנו אנרגיות לא הגיוניות, ומאמץ לא סביר.

לכל הטורים של אור

רוצים לדעת עוד על איך להתמודד עם הילדים?הצטרפו אל קבוצת ההורים שלי בפייסבוק, בה תוכלו לשאול שאלות על ילדכםבקרוב תפתח קבוצת הורים בתל אביב. לפרטים התקשרו- 052-5350096

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.