הורים
הורים מצלמים ילדה עצובה בסלולרי (צילום: shutterstock)
צאו מהטלפון ותדברו אחד עם השני
|
צילום: shutterstock

"הבת שלי חולה – וכל החברים שלה מתעלמים ממנה"

הילדים שלנו נמצאים כל הזמן בקשר וירטואלי עם חבריהם, אבל בפועל מרוכזים רק בעצמם. כשאני מתבוננת בבת שלי מנסה להעביר את הזמן כדי לשכוח את ההתעלמות, הלב שלי נשבר. לנו, כהורים, יש עוד הרבה עבודה כדי להפוך את הדור הזה לאכפתי

אור ייני | mako | פורסם 12:41 10.01.18 

שנה גודל אות

"אף אחד לא מתקשר אלי" היא אמרה לי בעצב. "היה נחמד אם לפחות מישהו היה מתעניין בשלומי". 

היא יושבת עם עצמה בתוך מכאוביה וסובלת, והלב שלי נשבר. היא נראית כל כך מסכנה וכבויה. זו ביתי, ילדתי בת העשר - ילדה פעילה ואכפתית, כזו שעוד בימי הגן נדנדה לי להתקשר לילדים שלא הגיעו ולשאול לשלומם. ילדה שהולכת לצופים, משתתפת בפעילויות חברתיות, הראשונה שתקום למען הגנה על חבר בצרה או חלש. היא רגישה בצורה יוצאת דופן - מה שטוב אולי לאחרים, אך לא לליבה שנפגע פעם אחר פעם מאכזבה מהם. היא כבר לא יודעת על מי היא יכולה לסמוך. האם יש לה חברים אמיתיים? כאלה שתוכל לסמוך עליהם שיעמדו לצידה כשתזדקק?

אני רואה אותה יושבת בבית כבר מספר ימים עם חום גבוה שלא יורד, ועם כאבים בכל שרירי הגוף, אך השריר שכואב לה יותר מכל הוא שריר הלב. השריר אשר מאותת לה שלאף אחד לא אכפת ממנה.

מצאתי את עצמי הולכת לטלפון שלי, ושולחת לה הודעה ושואלת לשלומה - אפילו שאני בבית יחד איתה. אולי בשביל קצת לבדר אותה, אולי כדי להראות לה שלי כן אכפת, שאני לא מתעלמת מרגשותיה - למרות שאת זה היא כבר יודעת בעצמה. מצאתי את עצמי אפילו יוצאת מעורי, ועושה משהו שקשה לי לעשות - כתבתי למחנכת ולהורי הכיתה שהיא חולה, כמו מנסה לרמוז להם שיבקשו מילדיהם להתקשר מבלי לבקש זאת ישירות. המחנכת שוחחה עם ילדי הכיתה, וביקשה מתנדבים שיתחייבו להתקשר אליה בתום הלימודים. המחנכת התקשרה אחר הצהריים בעצמה. והילדים?

הילדים של ימינו מרוכזים רק בעצמם. הם מרוכזים בשיעורי הבית, הם מרוכזים בשיעורים הפרטיים, בחוגים, בצופים, במסכים, והם באינטראקציות בלתי פוסקות עם חבריהם. ופה האבסורד. הם כל הזמן בעניינים חברתיים, העיניים והאצבעות שלהם נמצאות כמעט ללא הפסק על הטלפון, במשחקים מול עצמם ומול חבריהם, בצ'טים, בוואטסאפ, ובכל זאת - נראה ששכחו לשם מה קיימים הטלפונים מלכתחילה, ולא מנצלים אותם כדי לשאול לשלום חבר או להציע לו לכתוב מה היו שיעורי הבית.

כשאני מתבוננת בביתי יושבת בבית מזה מספר ימים, ומנסה להעסיק את עצמה כדי לשכוח - נקרע לי הלב. אני שואלת את עצמי מה צריך לקרות כדי לזעזע את ילדי הדור הזה? האם ילד צריך, חלילה, להידרס מול עיניהם כדי שישימו לב? כדי שיזכרו שהוא קיים? האם חייב לקרות משהו טרגי כדי שהילדים יתנערו מתוך עולמם, מתוך עצמם? האם למחלה "פשוטה", ולהעדר ילד מהלימודים כבר אין שום חשיבות?

בעיקר מכבים שריפות

האם הדור הזה באמת הפך ללא אכפתי? ואולי, כצרכני מדיה בלתי פוסקת, החשיפה האין סופית לחדשות רעות ולסיפורי זוועה, הצליחו להפוך "סיפור" של ילד חולה מהכיתה ללא רלוונטי או ללא מסעיר מספיק כדי לעורר עניין?

ואיפה אנחנו, ההורים בכל הסיפור? איך הגענו למצב בו הורים לא מודעים לכך שילד מהכיתה נעדר? האם גם אנחנו התנתקנו לתוך עולמנו עד כדי כך? ואולי אנחנו צריכים לשחזר קצת את העבר, לחזור לקחת יותר פיקוד, ולהפסיק לסמוך רק על ילדינו? ואולי המחנכות צריכות להפוך את ההורים לשותפים על ידי שימוש בוואטסאפ הכיתתי ובמיילים, ובאמצעותם לידע לא רק במה נלמד בכיתה, כי אם גם במי היו הילדים שהחסירו? אולי המחנכות צריכות לבקש מההורים, בצורה מפורשת, לדאוג שילדיהם יתקשרו לדרוש בשלום החולים? והרי השיח על הצורך להחזיר את השליטה לידי ההורים קיים מזה זמן רב.

אתם יודעים מה? אני אפילו לא מתכוונת לבוא בביקורת להורים. זה העולם בו אנו חיים. גם אנחנו עסוקים עד מעל הראש, ואולי מכורח המציאות הפכנו לדור של הורים שבעיקר מכבים שריפות. אני, במקרה הזה, בורכתי בילדה שמתעניינת לא רק בעצמה, ולכן היא זו שמספרת לי מי חולה ולמי צריך להתקשר, אך לא כל הילדים כאלה - גם לא בתוך ביתי שלי.

מהלך דרמטי במערכת החינוך (צילום: פלאש 90 \ Yonatan Sindel)
אולי צריך ללמד אותם איכפתיות, כמו שמלמדים מתמטיקה
|
צילום: פלאש 90 \ Yonatan Sindel

האמת? אני מפחדת לחשוב קדימה על העתיד, אבל כשאני רואה איך מתנהגים בני הנוער והילדים בימינו, אני לא יכולה שלא להתעמת עם הפחד ולהרהר בעניין. כי תארו לעצמכם שאם עכשיו ילדי הדור הזה לא רואים איש מלבד עצמם - איך תראה החברה שלנו בעוד מספר שנים, כשהם ינהלו אותה? לא יודעת מה איתכם, אבל אני מתחילה ממש לחשוש. אבל אני בעיקר עצובה. ואני חושבת שהגיע הזמן שנצא מתוך הקונכיות שלנו, ונתחיל להסתכל לעצמנו ולילדינו בעיניים, ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות אחרת? אפילו הדבר הכי קטן, כדי שמשהו ישתנה והאכפתיות תגדל.

אולי להכניס לכיתות ערכים כנושאים מרכזיים. למשל לקחת כנושא את הערך "אכפתיות", או את הערך "דאגה לאחר", ולהפוך אותם לנושא למידה. לחפש יחד עם הילדים דרכים - גם בכיתה וגם מחוצה לה - להביא את הערכים לידי ביטוי. לברר עם הילדים מה היה גורם להם להרגיש שלאחרים אכפת מהם, וכיצד הם יכולים לתת את אותה התחושה לאחרים?

מה שבטוח הוא שביתי יושבת בבית חולה, ואף חבר לא התקשר אליה מזה מספר ימים. וביתי, בדרכה הרגישה, מסמנת לי, לנו, שכהורים, כחברה, יש לנו הרבה עבודה בהפיכת דור ההמשך לדור אכפתי, וככל שנקדים לעשות משהו בעניין - כך ייטב לכולנו.

אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.

>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת