תרחיש האימים הזה הוא אחד הפחדים הגדולים של כל הורה בעולם: להתבשר יום אחד שאתה עומד לאבד את חייך ולהשאיר אחריך אישה וילדים שלהם חור גדול בלב, כזה שלעולם לא יתמלא. זה מה שקרה לאורן מילר, בלוגר מבולטימור שגדל בישראל, אשר התבשר יום אחד שבגופו מכרסם סרטן בדרגה 4. "בום", כך פתח את הפוסט שלו בנושא שהיה לוויראלי וזוכה לעשרות אלפי שיתופים. "ב-30 במאי 2014 גיליתי שיש לי סרטן ריאות בדרגה 4. לאנשים במצבי לא נותר הרבה זמן לחיות, והטיפול מתמקד בלעשות את השנה הקרובה יותר נסבלת". מספר האב בכנות מצמררת, ואז חולק עם הקוראים את התובנות הייחודיות שהמצב הביא איתו.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"ילדיי הם יצירות המופת שלי"
לפני ארבע שנים היה למילר רגע ששינה את גישתו לחיים. הוא ומשפחתו נפשו בחוף, וכולם נהנו חוץ ממנו. "כולם בנו טירות בחול, רצו למים ונחו, רק אני סבלתי. היו לי מאות מיילים לענות עליהם והמון רעיונות לפוסטים לבלוג, היה סביבי יותר מדי חול ופחות מדי קפה לטעמי. כולם הבינו שאני דג מחוץ למים. לא רציתי להיות שם", הוא מספר. "בנסיעה הביתה היתה לי הארה: הבנתי שהחמצתי הכל. הבנתי שאני חווה את הטרגדיה הגדולה של המין האנושי. הכל היה מושלם, ולא הבנתי את זה. זה היה יום טוב כי עשיתי החלטה מודעת, ומאז אני בוחר להיות בגן עדן כל יום, במקום בגיהנום. פתאום כבר לא הייתי באיחור תמידי, תמיד לא מרוצה, לא מסופק עם אשתי, הילדים וחברים. התחלתי לחיות בגן עדן והבנתי שלא חסר לי דבר".
מילר מבין שלא יוכל לחמוק מהעצבות סביב גורלו, אך מקווה למצוא דרך שמותו לא יהפוך לטרגדיה משפחתית. "הצער בלתי נמנע, הנסיון להתעלות עליו רק מכאיב יותר", הוא מודה. "אבל יש בי קבלה. אני מקבל את סופיותם של החיים, שזמני יגיע בקרוב. שהחיים הם עדיין מתנה, ושלא אראה את ילדיי גדלים. האם עליי להתלונן? לבכות אל השמיים הריקים ולזעוק: למה אני? או אולי להרגיש עכשיו, אפילו ובייחוד עכשיו, שלמרות שאני עייף, מעט מבולבל וקצת עצוב, אני הכי מאושר אי פעם?".
מילר לא יודע בדיוק מה יעבור על גופו בחודשים הקרובים. "הדבר היחידי שאני יודע", הוא מספר, "הוא שאני הבנזונה הכי בר מזל שהתהלך על האדמה הזאת, ושיאהבו אותי עד השנייה האחרונה אנשים שהיה לי חסד עצום להכיר, אישה שאני מעריץ ושני ילדים שמדהימים אותי כל רגע".
למילר יש כמה בקשות מהעולם: "הבת שלי, היא ביישנית. היא משחקת לבד לפעמים ויש נטייה לתת לה לעשות כך. שחקו איתה. היא צריכה אתכם. הבן שלי, הוא רגיש נורא. הוא יזכור כל דבר שתגידו וינתח אותו חודשים ארוכים במח הגאוני שלו. תענו על השאלות שלו ברצינות. הוא חכם ממני, וכנראה שגם מכם. ואשתי, תנו לה לנשום. בבקשה, אפשרו לה קצת זמן. היא אישיות מובילה בעבודה, אבל בבית היא תמיד רצתה לנוח וליהנות. היא תנסה לקחת על עצמה את כל המטלות. אל תתנו לה. תעזרו לה ליהנות מהחיים. ואל תקראו לה אלמנה. היא שונאת את המילה הזאת. זו מילה לא פשוטה. היא לא אלמנה, אלא האמא הכי מדהימה שאפשר לדמיין. למרות שאני נשארתי בבית ולקחתי הרבה מהקרדיט של גידול הילדים המדהימים האלה, שום דבר לא היה קורה פה בלעדיה. והיא תמשיך לגדל אותם, והם יהיו אפילו יותר נפלאים בזכותה. היא אשת חלומותיי".