"כבר שבועיים שאתה לא כאן. שבועיים של דאגות, שבועיים של חששות. שבועיים שאני קופצת מכל טלפון, מכל אסמס. שבועיים שאני נקרעת בין הרצון שתחזור לבין הרצון לסיים עם המצב הבטחוני הגרוע הזה! שבועיים שאני חולמת שתהיה כאן לידי, אבל יודעת שמקומך כרגע הוא שם".
את המילים האלו כתבה עדי בעמוד הפייסבוק "יומן משפחה במדים". העמוד נותן מקום לנשות אנשי קבע לבטא את עצמן, ומהווה מעין מעגל תמיכה עבורן, כמו גם לילדי המשפחות. בימים אלו פותח העמוד את שעריו גם לנשות אנשי המילואים שמחפשות מקום לשתף ולבטא את שעל ליבן.
הנה הפוסט המלא של עדי:
"אני נותנת להם את הכוח, המעט שעוד נשאר בי"
"אהוב שלי,
הלכת לפני שבועיים ולקחת איתך שני תיקים מסודרים, מלאים בתחתונים ובגרביים, גופיות, מדים נקיים, מגבות וציוד היגייני. למה? שיהיה. ליתר בטחון. למרות שכבר ידעת בדיוק מה הולך להיות.
כשדיברנו בטלפון ושאלתי אם אתה צריך משהו, ענית לי בצניעות האופיינית לך כל כך שאתה בסדר גמור, שיש לך הכל, שלא חסר לך כלום. לבד הבנתי שאתה כבר שבועיים לובש את אותם מדים ובלבד שה"ילדים" ירגישו קצת בית. כזה אתה - קודם אחרים ורק אחר כך אתה. עצוב לי בשבילך אבל מלאת הערכה עצומה!
כבר שבועיים שאתה לא כאן.
שבועיים של דאגות, שבועיים של חששות,
שבועיים שאני קופצת מכל טלפון, מכל אסמס,
שבועיים שאני צמודה לחדשות ומחכה לשמוע ממך שאתה בסדר.
שבועיים שאני נקרעת בין הרצון שתחזור לבין הרצון לסיים עם המצב הבטחוני הגרוע הזה!
שבועיים שאני חולמת שתהיה כאן לידי, אבל יודעת שמקומך כרגע הוא שם.
שבועיים שבהם אסור לי להישבר, אסור לי להיות חולה,
שבועיים של פורקן במעגל נשות הקבע, נשים דואגות כמוני.
שבועיים של לבד,
שבועיים של הודעות באמצע הלילה "אני בסדר, אל תדאגי".
אבל איך אפשר שלא לדאוג כשאני יודעת שאתה בטווח האש המסיבית כל-כך?
ואיך אפשר לישון בשקט?
ואיך אני יכולה לשדר לילדים ולסביבה שאתה מוגן ובטוח?
אני יכולה! כי אני נותנת להם את הכוח, המעט שעוד נשאר בי.
כשהגדול אומר לי "אמא, אבא לא צריך ללכת לצבא, הוא צריך להיות כאן איתנו. אם הוא הולך לצבא אני הולך איתו" והקטן שקורא לכל איש ברחוב "אבא"... אז תפקידי הוא להישאר הצוק האיתן של הבית ולהרים את המורל, להסיר את החששות, לתת את הבטחון, למרות שאני מתה מפחד, ובוכה לבד בלילה במיטה ריקה כבר שבועיים.
כולם אומרים לי שאני גיבורה! שאני מסתדרת שבועיים לבד (למרות שאני רגילה, אבל אף אחד לא זוכר שאת חיה ככה ברגעי השגרה...).
הגיבור האמיתי הוא אתה!
אתה, שישן בקושי שעה בלילה, או בכלל,
אתה, שדואג לחייליך לפני שאתה דואג לעצמך,
אתה, שחי ונושם את ההפצצות כדרך שגרה,
אתה, שמחוץ לבית, שמתגעגע לילדיך, לאישה שלך, למיטה חמה, לחיבוק.
בשישי בערב, דפקת בדלת והגעת לכמה שעות של אוויר לנשימה, לנו ולך.
ואז היית כמובן צריך לחזור, להשלמת המשימה.
ובינתיים הילדים מספרים לכל מי שרק עובר בסביבתם ש"אבא בצבא"...
ליבי מוצף ברגשות,
והחזק שבהם הוא הגאווה בך, מעצם הידיעה שאתה אי שם,
לוקח חלק במאמץ הצבאי העצום הזה להחזרת השקט למדינה.
תשמור על עצמך אהוב שלנו!
אנחנו כאן, מחכים לך בזרועות פתוחות,
שתגיע אלינו בריא ושלם, לקבל את אותו החיבוק...
עדי"